התקף החרדה של א־סיסי

מאז נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים במארס 1979 ידעו היחסים בין הצדדים מעט עליות והרבה מורדות. פיגועי טרור על רקע לאומני בישראלים (לרבות בדיפלומטים) מצד אחד, ומחלוקות ביחס למדיניות מול לבנון והפלשתינים מצד אחר, הובילו לא פעם להחזרת שגרירים הביתה. אבל למרות הכל, ההסכם מוגדר על ידי המצרים כאחד מ"עמודי התווך של הביטחון הלאומי המצרי". או כדברי הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי: "מצרים אימצה את השלום כמגמה אסטרטגית".

ההסכם מעניק למצרים שקט בחזית שהעסיקה אותה שלושה עשורים בחמש מלחמות, שקט שמאפשר לה לפנות תקציבים לאפיקים אחרים מלבד הצבא. השלום מטפח את מעמדה האזורי והבינלאומי, בין היתר כגורם מתווך בין ישראל לפלשתינים או למדינות ערביות אחרות, ומשווה לה תדמית של מדינה שוחרת שלום במרחב ערבי קיצוני ועוין. השלום גם מאפשר למצרים שיתוף פעולה הדוק עם ישראל במסגרת המלחמה בטרור בזירת סיני.

אבל למרות מגוון היתרונות, מצרים טרם הפנימה את מהות השלום עם ישראל. בין השתיים שורר "שלום קר", ללא ניסיון מצד השלטונות בקהיר לחמם את היחסים בין העמים או לפעול לשינוי דעת הקהל המצרי ותפיסתו את אזרחי ישראל בפרט והיהודים בכלל. מצרים הממסדית, קל וחומר המוני העם, עדיין רואים בישראל יריב פוטנציאלי שיש להגיע לשוויון אסטרטגי מולו. הדברים באו לידי ביטוי בתהליך מודרניזציה ארוך ומקיף, בעיקר צבאי, שהחל בראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת.

מצרים עצמה עין ואפשרה לתעשיית ההברחות, בעיקר של אמצעי הלחימה - להגיע לממדים מפלצתיים, ועתה מכחישה את קיומן של המנהרות ונעלבת מעצם ההאשמות נגדה

נקודה זו מובילה אותנו לסוגיית ציר פילדלפי, שעלה לכותרות בשבועות האחרונים. לאחר הנסיגה הישראלית מהרצועה ב־2005 הגיעו ישראל ומצרים להבנות, שבמסגרתן כוח של 750 אנשי משמר הגבול המצרי יתפוס את הציר בן 12 הקילומטרים ויפעל למנוע טרור והברחות מסיני לעזה. אולם מצרים עצמה עין ואפשרה לתעשיית ההברחות - בעיקר של אמצעי הלחימה - להגיע לממדים מפלצתיים, ועתה מכחישה את קיומן של המנהרות ונעלבת מעצם ההאשמות נגדה.

לכן, רק כיבוש ישראלי של ציר פילדלפי ושליטה בו יביאו לסתימת הפרצות מסיני, ינתקו את חמאס מצינורות האספקה של אמצעי הלחימה שלו ויתרמו משמעותית למיטוט ארגון הטרור. אולם משטר א־סיסי לא מעוניין בכך. למרות העוינות לאחים המוסלמים בכלל ולחמאס בפרט, שמרו המצרים על קשר הדוק עם ההנהגה בעזה. מבחינת קהיר, ארגון הטרור הוא גורם מרתיע מול ישראל שחיסולו יפחית ממידת ההשפעה המצרית על הפלשתינים. זו הסיבה שהסכמה מצרית לחזרה ישראלית לציר פילדלפי משמעותה מתן אור ירוק להפלת חמאס וסיוע לישראל במלחמתה בפלשתינים - צעד שדעת הקהל המצרית לא תסבול, וכפועל יוצא ההנהגה לא תכיל.

נקודה נוספת נוגעת בפחד של מצרים מפני גלגול האחריות על עזה לפתחה, ומפני גל פליטים שישטוף את ציר פילדלפי ויפרוץ את הגבול לכיוון רפיח המצרית וסיני. בעיני המצרים מהלך שכזה יהיה תולדה של מאמץ ישראלי מכוון, ולכן הודיע א־סיסי שכל ניסיון ישראלי לעקור פלשתינים מעזה כדי ליישבם בסיני יהיה עילה למלחמה.

אז איך מיישבים את המחלוקת ומשיגים את יעדי המלחמה בלי לסכן את היחסים עם "אום אל־דוּנְיה" (אֵם העולם) ובלי לפגוע בהם? צריך לזכור שהפעילות הישראלית בעזה מקרינה על אויבינו, אבל גם על המדינות שעימן חתמנו על הסכם שלום. גילוי חולשה, או חלילה סיום המערכה במה שעלול להיתפס כהפסד, יעודדו את כולם לאתגר את ישראל ולסחוט ממנה רווחים. לכן, לצד הצורך ההכרחי להשתלט על ציר פילדלפי כדי למוטט את חמאס יש לתאם עמדות מול מצרים, להסביר את חשיבות האינטרס הביטחוני ההדדי שבפעולה, ובעיקר להרגיע את קהיר שאין לישראל כוונות ליישב את העזתים בסיני. הצגת מתווה ראשוני של תוכנית "היום שאחרי" עשויה לסייע.

ד"ר יהודה בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזה"ת באונ' בר־אילן