נועה שלי חגגה לפני חודשיים את יום הולדתה החמישי כשהיא שוכבת במיטה, מחוברת למכשירי החייאה.
בין תרופות לטיפולים תכופים בבתי החולים, היא מסתכלת עלי בשקט בשקט ללא היכולת לומר את מה שהיא רוצה. היא רק מזיזה את העיניים, ואני כבר מדמיינת את מה שהיא אומרת.
המשפט רק התחיל וכבר נדחה בחמישה חודשים. אני חושבת שזו חוצפה גדולה. זלזול בנו, ההורים, ובתינוקות שלנו. אף אחד לא באמת מבין עד כמה נועה שלי ותינוקות אחרים הם כמו פצצת זמן מתקתקת וכולם לוקחים את הזמן.
כאילו ויש עוד הרבה זמן לחיים. החיים של כל ההורים פה נעצרו באותו הזמן הארור בשנת 2003.
אנחנו לא מחפשים נקמה. אנחנו גם לא מחפשים לערוף ראשים. האנשים שהיו אחראים לפרשה כבר אינם במערכת וזה טוב, אבל היינו רוצים שכל אחד משמונת האשמים יעבדו בבתי חולים שיקומיים, כדי שיום יום הם יסתכלו לילדים כמו שלנו בעיניים ויטפלו בילדים כמו אלה שהם בעצמם גרמו לפגיעתם. אולי רק אז הם יבינו את המחיר הכבד שהתינוקות שלנו שילמו ומשלמים על אובדן "החיים הנורמליים".
הכותבת היא אמה? של נועה חייבי, פעוטה אשר נפגעה באופן קשה מתחליף רמדיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו