הרוע שמסתתר מעבר לפינה

כאשר בני היה ילד קטן כתבתי לו שיר שהתחיל במילים "הילד שלי יצבע את העולם בצבע כחול/ מא' עד ת', כל ענף, כל משעול, בצבע כחול". בסיומו של השיר כתבתי "הייתכן, זה הילד שלי שיצבע לתפארת את העולם כולו/ ואמא שלו תצחק ותחתום בשבילו/ זה הילד, הילד שלי/ וכל העולם כולו - שלו".

אני לא חושבת שהייתי אמא מיוחדת. אלא שכלי הביטוי שעמד לרשותי, שירתי, ניסח את מהות האמהות במילים כה פשוטות, וכיום במבט לאחור כה תמימות, מילים המכילות את כל האהבה שבעולם.

עכשיו אני מביטה בנייר שעליו נכתבות מילים אלה ואומרת לעצמי: ומה על הרוע? וכי לא ידעתי אז שהרוע אורב ומסתתר לו מעבר לפינה וצל של סכנה פרוס מעל לראשו של הילד? כל ילד, בכל מקום, בכל פינה? ילד של כל אם ואב, ילד הבוטח בהוריו שישמרו עליו מכל משמר וירפדוהו לעולמים באהבה, באושר ובשמחה-

הגדולה מכל האהבות היא אהבת אם. הגדולה מבין כל השמחות היא שמחת אם. את שתיהן ניתן לתאר במילים ובשיר. אך את הכאב, האובדן והנורא מכל - אובדנו של ילד - כאן נגמרות המילים ומתחיל הלילה "שלא ייגמר לעולם".

קם אדם בבוקר, פותח עיתון, מאזין לרדיו, לוחץ על כפתור הטלוויזיה, ופעם אחר פעם רודפת אחריו ידיעה חדשה על ילד שנעלם, על יד רשעה שהשיגה אותו, יד קרוב או רחוק, לעיתים איש זר, לעיתים בן משפחה, או כפי שקרה זה עתה - שכנים שמי יכול היה לדעת? ואיך זה קרה? ומה פתאום? חושך וצלמוות. האם זה סתם איבוד שליטה של רגע? האם נרקמה זה זמן המזימה שזה עתה צלחה? אותו רוע, שהעדפת שלא להאמין שהוא קיים, בא וסוטר לך בפרצופך עד שאינך יודעת את נפשך.

ליבי ליבי על הילדים הקטנים שלעולם לא יצבעו את העולם בצבע כחול. על הוריהם ואוהביהם, בהם סבים וסבתות, אחים ואחיות, קרובים בדם ושאינם קרובים בדם, שלא יידעו עוד שקט לעולם.

ליבי ליבי על כולנו, שלא השכלנו לשמור עליהם מפני אותו רוע שהסתתר מעבר לפינה ובבוא הרגע נעץ את ציפורניו בילד רך וחסר אונים. ילד קטן שהאמין בנו שנשמור עליו ועל חייו. ומה יועילו לו צעצועיו, שהונחו לצידו כמעין צידה לדרך בצאתו למקום שאליו הוא מתעופף כעת כמלאך יפה כנפיים ובר לבב-