השאלה אם ללמד או לא את סיפורם של עולי הגרדום בבתי הספר מחזירה אותנו לדיון חדש-ישן בנושא חינוך, ערכים, אידיאולוגיה ופוליטיקה. שר החינוך הנוכחי החליט להכניס את עולי הגרדום ואת יום ז'בוטינסקי למערכת החינוך. לפניו התעקשה יולי תמיר להכניס למערכת הלימודים דווקא את הנכבה הפלשתינית. לפי דו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, בשנים האחרונות חל פיחות ניכר בלימוד הציונות בבתי הספר, תוך דגש על "מדינת כל אזרחיה". חבר הכנסת זבולון אורלב התריע על הסכנה הגלומה בדחיקת הציונות ממערכת הלימוד, והוא צודק לפחות בדבר עובדתי אחד: ספרי הלימוד הנוכחיים בישראל אינם מגויסים לאותה אינטנסיביות לאומית שאפיינה את המדינה בראשית שנותיה, ואפילו עד אמצע שנות ה-80. בשלושת העשורים האחרונים - עשורים שאופיינו בפחות מאמצי מלחמה וביותר מאמצי שלום - ה"אחר", הלא-יהודי, מצא מקום נכבד בספרי הלימוד של ילדינו. יהיו שיכנו תכנים אלו "ליברליים", ויהיו שיתלו אותם בירידה ברמת החרדה הלאומית הגבוהה שאפיינה את המדינה עד מחצית דרכה ובהיפתחותה ההדרגתית לעולם שמסביבה. דוגמה מרתקת ורלוונטית ביותר לשינוי בספרי הלימוד היא העיסוק הגובר במושג ה"נכבה" והניסיון להכניסו לתוכנית הלימודים של בתי הספר בישראל לפני כשנתיים. השיח הפוליטי והציבורי רעש סביב החלטה "תקדימית" זו. היו שטענו כי ספר לימודים מבטא את השקפת המדינה, וכי הענקת לגיטימציה לנכבה תביא לחוסר נאמנות גם מצד ערביי ישראל, כמו גם להחלשת הלגיטימיות של הנרטיב היהודי. אולם ה"נכבה" מצאה את דרכה לספרי הלימוד כבר לפני כעשור. אבל זה לא רק העיסוק בנכבה, אלא גם היחס העוין לפרשות גבורה בתולדות עם ישראל. הנה, למשל, התייחסותו של הספר "מהפכה וגאולה בישראל ובעמים", המיועד לתלמידי התיכון בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, לארגוני המחתרות: "לח"י לא ויתרה על הטרור האישי אשר הגיע לשיא ב-1944, כאשר חברי הלח"י גרמו אבידות לבריטים, פוצצו את בניין הבולשת, ניסו להתנקש בראשי השלטון הבריטי בא"י ורצחו את הלורד מוין... אצ"ל עמד על פרשת דרכים. היה ברור כי אם לא יחדש את פעולות הטרור, הוא עלול לדעוך ולהיעלם". כך מגדירים פעולות במסגרת המאבק לעצמאות כ"טרור". מעניין וחשוב לבחון את פתיחותו של משרד החינוך הישראלי בנושאים אלה ואחרים, גם על רקע חוסר הפתיחות של שכנינו הערבים לנושאים דומים. לצערנו, ישראל עדיין מחכה לאזכור השואה היהודית בספרי הלימוד של הרשות הפלשתיני, וברוב מדינות המזרח התיכון בכלל (אגב, ניתן לציין לטובה את ספרי ההיסטוריה לחטיבה העליונה בתוניסיה, שבהם מצוינת העובדה כי הצד הערבי הוא זה שיזם אלימות נגד ישראל עם סירובו לקבל את תוכנית החלוקה). האם ילדינו מתחנכים באופן לא ראוי ושגוי והם צריכים חיזוק ציוני? יהיה זה מוגזם לומר זאת. מרבית ספרי הלימוד עדיין מחזקים את הגישה הציונית, אבל נכון יותר לומר שהם מנסים למצוא את הדרך הלא פשוטה שבין ציונות, ריבונות, אחריות ושוויון. כך, למשל, כתוב בספר "דת, חברה ומדינה בישראל": "מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ומושתתת על זכותו, מעולם ועד עולם, לחיי ריבונות בארץ ישראל... כבוד האדם, חירותו ושוויון אזרחי ומדיני מלא לכל האזרחים, בלי הבדל מוצא, דת, גזע, מין ולאום, הם בבסיס הווייתה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. מקור סמכות השלטון הוא רצון האזרחים, הבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות ובמשאל עם...". ספרי הלימוד הממלכתיים והממלכתיים-דתיים עדיין משקפים רוח ציונית ודמוקרטית, אולם טוב לרענן אותם ולשלב גם סוגיות שעשויות לעורר מחלוקות כמו עולי הגרדום, ובכל מקרה חשוב שהחברה בישראל תדון בספרי הלימוד של מורשת עמנו, ולא תתעלם מחשיבותם בנוגע להנחלת מידע וערכים. הכותב הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון
חינוך ערכי
Load more...