משא ומתן

המשא ומתן על הסדר קבע אינו צריך להימשך זמן רב. אם ישראל והרשות הפלשתינית באמת רוצות, ויכולות, להגיע להסכם - הן לא זקוקות לשנתיים. גם לא לשנה. לעומת זאת, אם שני הצדדים או אחד מהם אינם יכולים, או רוצים, להגיע להסכמה - תיחום הזמן לא ישנה דבר ולא יגרום למשא ומתן להבשיל לכדי הסכם.

כאשר ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, נסע לקמפ דיוויד ונועד עם יאסר ערפאת, הוא למעשה קצב את זמן המשא ומתן לשהות המשלחת הישראלית והפלשתינית בארה"ב. לאחר שהשיחות נכשלו, החלה האינתיפאדה השנייה. בדיעבד, ניתן אולי לחשוב איך היו נראים פני ההיסטוריה אילו מימד הזמן לא היה קיים באותן שיחות. אילו השאלה לא היתה "הכל או לא כלום", ואילו לא היה נקבע מראש לוח זמנים שבסופו יוחלט אם יש פרטנר או לא - אולי לא היתה פורצת אינתיפאדה.

כאשר ממשלת אולמרט-לבני השיקה את תהליך אנאפוליס, דובר על הגעה להסכם בתוך שנה. השנה עברה. הסכם לא הושג. נותרה השאלה במה יצאו הצדדים נשכרים מכך שכפו על עצמם מראש לוח זמנים? האם האילוץ הזה זירז את המשא ומתן? שיפר אותו? גרם להסכם הקבע לקרום עור וגידים?

כאשר רוצים עתה להציב נקודה בזמן לסיום המשא ומתן, חושבים בוודאי שעצם ההכרזה עליה ייצור מומנטום שיחייב את שני הצדדים. אלא שצריך גם לחשוב מה עלול לקרות אם נגיע לאותו רגע, שנקבע באופן שרירותי לגמרי, ונגלה כי לא הגענו להסכם. או שייקבע מועד נוסף - דבר אשר יגחיך את עצם הניסיון לקצוב זמנים, או שהצדדים יאשימו זה את זה בכישלון המשא ומתן והיחסים ביניהם יחריפו.

כדי לגרום למשא ומתן להתפתח ולהתקדם במהירות, יש ליצור מערכת של מקלות וגזרים אשר ישפיעו על הצדדים באופן מיידי ובטווחי זמן שונים. במקום לייצר מציאות שבה בעוד שנתיים נדע אם הסכם הבשיל או לא, צריך המשא ומתן להתנהל באווירה שבה כל צד חש שיש לו מה להרוויח מהתקדמות מהירה ולהפסיד מגרירת רגליים.

את השבר הגדול שיקרה, לכאורה, אם לא יגיעו להסכם, צריכות ישראל והרשות לחוש כבר בעוד חודש-חודשיים. התמריצים הרבים צריכים לדרבן אותן לפעול כבר ממחר. כל התנהלות שלהן צריכה להיות בטווח זמנים המאיץ את המשא ומתן. אבל קביעת מועד מוגדר לסיומו עוד בטרם החל היא חזרה על מהלך שנכשל בעבר ועלול להזיק בעתיד.

הכותב הוא ד"ר לחקר סכסוכים