בין הצללים

האירוע בדובאי מוכיח לנו שוב שהעולם השתנה לחלוטין בעבור אלה שעוסקים בטרור, ולצערנו גם בעבור אלה שעוסקים בסיכולו.

מן המוסכמות היא שהדרך היחידה לטפל בארגוני צללים טרוריסטיים היא לפגוש אותם באותם מחשכים שבהם הם פועלים, ומעצם העובדה הזאת מדינות המערב מצאו עצמן נדרשות ליכולות מבצעיות מיוחדות ואלטרנטיביות.

העובדה שעל כל שעל מוצבת מצלמה, שלכל עובר ושב יש בטלפון מצלמת וידיאו ושלא עלינו בשנים הקרובות תונהג גם החתימה הביומטרית, הופכת את עולם הפעילות הזאת לקשה ומסובך, כפי שמוכיח הסרט העלילתי שהופק בדובאי. בכותרות העיתונים שלנו וברחבי העולם כולו מופיעים דיוקנותיהם של אלה אשר תועדו בדובאי, עם כל התחפושות וכל אמצעי ההסוואה.

כל מי שיוצא למשימה מסוג זה, כמו כל מי שנוהג בכביש מהיר שלאורכו מצלמות מהירות, יודע שהוא יצולם ויוסרט ושבסופו של יום תהיה עליו הפקה שלמה.

כאזרחים במדינות דמוקרטיות אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמנהיגינו ומפקדינו מנצלים את יכולותיהם מבלי לסכן ו/או לפגוע בפוטנציאל העתידי שלהם.

יהיו האנשים שבתמונות אשר יהיו, ברור שאת רגליהם לא נראה יותר ברחובות, ואם הם היו שייכים לארגון מודיעיני מערבי, הרי שאותה מדינה תתקשה להשתמש בסגולותיהם בעתיד. העובדה המצערת הזאת מותירה לארגוני הטרור כר נרחב יותר משהיה להם לפני יומיים, שהרי לפחות חלק מהציידים לא יוכלו לשוב לציד.

מעבר לכל זה, הפרשה המתגוללת לעינינו הופכת ונהיית מוזרה יותר ויותר ככל שחולפות הדקות. עד כדי כך שאפשר אפילו לחשוב שמדובר לא רק בחיסולו של אל-מבחוח אלא גם בהפללתה של ישראל.

הכותב הוא בכיר לשעבר במוסד