סופה של ידידות מופלאה?

יחסה של אוסטרליה לישראל היווה, עד לפני כמה ימים, סיפור אהבה יוצא דופן. מבלי שישראל התאמצה במיוחד, העניקה לה אוסטרליה במשך שנים ארוכות הבנה מעמיקה, תמיכה איתנה וידידות מופלאה. עכשיו, אחרי פרשת הדרכונים בדובאי, יכול להיות שזה נגמר.

וזה לא מפני שהאוסטרלים צדקנים, יפי נפש, פיינשמקרים, אנטישמים או כל תירוץ דחוק אחר שאנחנו נוהגים לתת לעצמנו אל מול גילויים של ביקורת זרה. אוסטרליה איננה אומה צמחונית בכל הקשור למאבק בטרור: יש לה צבא חזק ומאומן שמשתתף בלחימה באפגניסטן, מנגנוני המודיעין שלה מתוקצבים ומיומנים, היא מקיימת פיקוח הדוק על כניסת מוסלמים למדינה וגם חושפת ביעילות התארגנויות טרור בשטחה. היא תמכה בנו לגמרי במבצע עופרת יצוקה וגם לא הזילה דמעה על חיסולו של טיפוס בן-מוות כמו מחמוד אל-מבחוח.

אבל האוסטרלים, ייאמר לשבחם, הם אנשים עממיים ופשוטים ביסודם, שאינם מבינים קונצים, קריצות או קומבינות. הם מחשיבים את הרעות ואת הנאמנות מעל לכל, ולכן המילה Mate, חבר, מופיעה אצלם בכל משפט שני, לא רק כמטבע לשון אלא כביטוי להשקפת עולם. ואם אחרי שנים של תמיכה שאיננה תלויה בדבר ישראל אכן זייפה את דרכוניהם, הרי שמבחינת האוסטרלים מדובר בכפיות טובה ממדרגה ראשונה, בתקיעת סכין בגב, בבגידה בכללי האחווה, בפצע שאולי יגליד, אבל לא בעתיד הקרוב. "כך לא נוהג חבר", אמר שר החוץ האוסטרלי כדי לבטא את עוצמת העלבון.

כי הדרכון האוסטרלי שמתקבל יפה בכל מקום בעולם הוא סמל של גאווה לאומית בעבורם, סלע קיומם, וזיופו הוא בבחינת פגיעה בציפור הנפש וסיכון כל נוסע אוסטרלי באשר הוא. האוסטרלים הרי לא הסתירו את חרון אפם ב-2004, כשגילו שגם הם מעורבים בפרשת הדרכונים הניו-זילנדיים המזויפים, ואף גירשו דיפלומט ישראלי מקנברה כדי שבירושלים לא יהיו אי הבנות. כך שבצירוף נדיר של זחיחות, אטימות וכפיות תודה סיכנו נכס יקר ערך כמו יחסינו המיוחדים עם אוסטרליה, במיוחד בעידן שבו הדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית מוגדרת סכנה קיומית של ממש. מי שהחליט על כך - בהנחה שישראל אכן ביצעה את החיסול, כטענת הפרסומים הזרים - פגע באינטרסים חיוניים של המדינה, ועכשיו גם אלף חכמים, אם הם עדיין קיימים אצלנו, יתקשו לנטרל את הנזק שגרם איזה טיפש שירק לבאר שממנה שתינו.