יום עצוב לשניהם

ראשית כל, יש להבהיר כי לא מדובר כאן בהדחה או בפסק דין משפטי, אלא בדיון שיבוצים בראשות הרמטכ"ל שנחתך על ידו. כשסוגיה כמו הסוגיה של צ'יקו תמיר נכנסת לדיון שיבוצים, אינני סבור שהיא יכולה לעבור את הדיון הזה בקידום.

חשוב להבין שלא מדובר כאן בלתת לצ'יקו עוד תפקיד של תת-אלוף, אלא בהחלטה אם לקדם אותו להיות אלוף או לא. את ההחלטה הזאת, לצערי, הסוגיה של מעידת תמיר לא הצליחה לעבור.

אין הרבה קצינים בצבא שתרמו כמו צ'יקו, ואני בטוח שאם הוא היה נשאר בצבא הוא היה ממשיך לתרום. מצד שני, לקדם אותו משמע למסמס את הגבולות של הסולם הערכי בצבא ולהודות שלעיתים מותר לשקר. אלה הן שאלות שמאז הסיפור של צ'יקו רודפות אותנו בכל קורס פיקוד. הן נמצאות היום מתחת ומעל לפני השטח.

אלא שלהבדיל מצוער, את צ'יקו לא צריך להדיח. צ'יקו, בניגוד לצוער, צבר הרבה מאוד זכויות לאורך השנים ואף אחד לא יכול לקחת לו אותן. מצד שני, גם לא ניתן לקדם אותו.

אנחנו מצפים שהקצינים שלנו ישאפו תמיד לצפון. כולנו מסתובבים לעיתים בין צפון מזרח לצפון מערב, אבל המעשה של צ'יקו תמיר סטה הרבה יותר מכך. יש סטיות שניתן לחיות איתן, אבל זאת סטייה מספיק חמורה שלא מאפשרת לקדם קצין. התשובות שהיינו צריכים לתת לקצינים שאנחנו מחנכים לשאלה למה צ'יקו נשאר בצבא, הן פשוט מורכבות מדי.

אני חושב שכל אחד שמכיר את הרמטכ"ל ואת ההערכה שלו ללוחמים, ובמיוחד לצ'יקו, מבין שבמקרה הזה באמת לא היתה לו ברירה. הרווח של להשאיר אותו בצה"ל היה קטן מהמחיר.

זהו יום עצוב, ואני בטוח ששניהם לא ישנו טוב בלילה. לא משום שהרמטכ"ל לא שלם עם ההחלטה אלא מפני שזוהי החלטה קשה, ועל העובדה שבכל זאת קיבל אותה אני חושב שמגיע לו קרדיט.