יום האישה

האם זה נראה לך הגיוני שנשים צעירות, נכון יותר נערות, כמעט ילדות, צועדות על עקבים עם מעט מאוד טקסטיל על גופן, ואנשים מבוגרים, גברים ונשים, בוחנים אותן בקפידה - גובה, גיל, היקפים, ישבן, שפתיים, שדיים - מצלמים אותן ונותנים להן ציון? זה נראה לך הגיוני-

ודאי שכן. עובדה, תעשיית "מלכות היופי" מגלגלת כבר הרבה שנים שילוב מוכר של אינטרסים, זוהר וכסף, ומהווה חלום נכסף ומניע לפעולה של לא מעט ילדות, המדמיינות עצמן עם הסרט והכתר, דומעות על הבמה. הטקס הקרוב של "מלכת היופי 2010" יתקיים, תחזיקו טוב, מחר, 8 במארס, ביום האישה הבינלאומי. אני לא יודעת מה איתך, אבל בעיניי זה מטריד מאוד.

יש לנושא הזה, של תחרות מלכות היופי, כל כך הרבה היבטים, ומרביתם מקוממים. איזה מסר מועבר לילדות, לנערות, באמצעות האודישן הפומבי הזה, שיקבע אם את הכי יפה, ראויה לכתר? איך מרגישות המתמודדות שלא זכו אחרי שהצעידו אותן הלוך ושוב, אחרי שהן כילו שדות של חסה, אחרי המבדקים, הראיונות והעלבונות? מה זה אומר להן, כל זה? להימדד, להישקל, להשתדל, ובסוף להישלח הביתה כשהכתר מונח על ראשה של אחרת.

איך הדבר משפיע על נפשה של העומדת על הבמה בעקבים ובבגד ים, חשופה למבטים ולביקורת, זוכה למעט מאוד חמלה? זו שעומדת על הבמה בעקבים דקיקים, כמעט לא נושמת, מסונוורת מהזרקורים, היא אותה ילדה שלפני כמה שנים הסתכלה בתמונות ב"לאשה", קראה כל מילה ורצתה גם.

זו הנקודה הכי חשובה בעיניי. לכן חשוב לכתוב ולדבר ולעסוק בתחרות המיותרת הזאת. שהילדות - אלה שמביטות בכל תמונה בעיניים שוקקות, אלה שחולמות על זוהר ועל יופי - יבינו שיש דרכים אחרות, שלא זו הדרך וזו אינה המטרה. שלכל אחת מאיתנו יופי משלה, והוא לא דורש הרעבה, לא דורש ניתוחים ולא דורש ממך לנסות להיות מישהי אחרת. כפי שנאמר, את הכי יפה כשנוח לך, כשאת מרגישה בטוחה, כשאת שמחה.

אין שמחה על הבמה בתחרות הזאת. יש מאבק קשה בין נערות רכות, יש בחינות וציונים. יש זוכה אחת והרבה מפסידות. מי שזוכה היא זו שהיתה רזה יותר, גבוהה יותר, קולעת יותר לטעמם של אחרים. איזה מסר כל זה מעביר לאותה ילדה בת 8 או 9, שרצה מהטלוויזיה ישירות לראי? מה זה מעולל להרגלי האכילה?

כשהייתי ילדה, אי אז בקיבוץ, המושג הזה של "מלכות היופי" העסיק אותי מאוד. הייתי הולכת במיוחד למספרה, שם שכנו גיליונות ישנים של "לאשה", ובוהה ארוכות בנערות ארוכות הרגליים והשיער, קוראת את סיפור חייהן ותוהה איך זה מרגיש ומי תהיה המלכה. הייתי תוהה איך הן לא מתביישות להצטלם ככה, בבגד ים. מעריצה את האומץ שלהן ללבוש כמעט כלום ולעמוד ולספר על עצמן, לענות על שאלות. ציער אותי מאוד שהממלכה הזאת כה רחוקה ממני, שאני לא גבוהה מספיק ויפה. ורזה. מאז עברו כמה שנים.

הלו, אנחנו ב-2010. זה נראה לכם הגיוני שסוללה של שופטים (ושופטות) מצעידה את הנערות במעין אודישן פתוח שלא מכבד לא את המשתתפות, לא את השופטים ובטח שלא את הצופים? הדרך היחידה להפסיק את ההתבזות הזאת היא לא לצפות בזה. אלוהי הרייטינג הרי רואה הכל.

נכון, זה לא חדש להצעיד על מסלול נערות שמוכנות לעשות הכל כדי לזכות בתואר הנכסף. גם אחשוורוש ערך תחרות מלכת יופי במטרה ברורה. בכל ממלכת פרס דיברו על זה, ונערות הגישו מועמדות. בטח היתה שם התרגשות גדולה כשהן עלו על המסלול, מהלכות זקופות לפניו. והוא, שלא היה צעיר מאוד וכנראה גם לא מושך מאוד, שרוע על כורסתו, בחן את האיברים הצעירים המהלכים מולו מכל הצדדים ובחר את הזוכה בפרס הגדול. נדמה לי שהיום קוראים לה מדונה. ולא, לא נראה לי שהפרס היה גדול מספיק. לא אז - ולא היום.