ממש לא מזמן, עשר שנים וטיפה, עוד חוזרתי במילים. מילים חרוטות או מקושקשות על דף לבן, מילים עם טון, עם כוונה ועם רגש. מילים שמעידות על מצב רוח ועל בינת הלב.
קראתי למילים על הדפים מכתבי אהבה. ויש לי המון כאלה. גלויה מאבא, שטס כשהייתי קטנה, מלווה בתמונות ובתאריכים ובאיורים; מכתב מאמא, שכתבה וערכה ושזרה לי ילדות לכדי מילות אהבה; ויש גם מכתבים מבני זוג שבאו והלכו, שאהבתי ואהבו לי חזרה.
אנשים שהקפיאו לי על הדף את הרגעים היפים לנצח, שבכו על הדף וצחקו לי אותו. שחשפו עבורי תחושות וידעו לכווץ חוויות להצהרות פשוטות של נצח, לזיכרונות אסופים לתמיד בפינה מילולית משלי.
ואיש לא יכול לקחת אותם, איש לא ייגע, שום אופנה לא תחליף אותם, אף שנתון לא יוריד מהם שום ערך, אלה מכתבים שלעולם לא יגוועו, גם כשעובר לו הזמן ומשתנים החיים לצורות אחרות.
ופתאום, ממש ככה, משהו קרה. התעוררתי לעידן חדש. למציאות של ליד, של כמעט ושל בערך. ימים של "הסתפקות", ימים שעשויים ממסרים קצרים, משוגרים בשיטת ה"על הדרך", עם מיילים נבובים ומסרונים קרים בעלי חוסר השתדלות או כלום חשק.
זו מציאות שבה מחזריי דוחסים רגשות ומחושי לב לכדי הודעות טקסט ריקות - "ערה-", "קופצת-". והיה אפילו אחד, מיומן במיוחד, שהגדיל לעשות וזיכה אותי, בשם איזה עומק פנימי, לא במילים אלא בנקודתיים עם מקף וסוגריים.
הוא ניסה, ככל הנראה, להעביר איזה טון של שביעות רצון, ואני מודה, שכשממש התאמצתי הצלחתי למצוא בזה איזו פנכת שעשוע. אבל זו הוחלפה, בו ברגע, בבחילה של ממש ובתסכול עקב דלות הלשון וקיצורי הדרך.
אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשפחות נחמד לי - נסעתי לסבתא.
בכל פעם שאני רוצה להבין מה בכלל יש וקורה פה בחיים אני באה אליה, אל סבתא. היא אלמנה בת 85 שיכולה לדבר בקור רוח מוחלט כמעט על כל קטסטרופה בעולם. על הזוועות שמהן היא באה ועל המוות שראתה ועל כל אוסף האסונות, מעורר התימהון ממש, שהתמקד לו, באורח פלא, בגלגול חיים אחד - בגלגול שלה.
ועדיין, היא מקפידה בחינניות של בת עשרה מבוישת, אחת לאיזה זמן, לפשפש במגירות, אלה שנפתחות רק לעיתים, ולאט לאט לשלות משם איזה דף שהזקין, ולבכות אותו, בדמעות של נחת ואושר, מול מילות אהבה שחרט שם עבורה סבא שלנו. הגבר שלה.
ופתאום, כמו במטה קסם, היא אדם בלי גיל. נעלמים לה הקמטים וכל התפקידים, ולרגע אחד היא לא סבתא ולא אמא ולא השכנה מהשואה. היא היא.
מלאת רוך ורגש, אישה נלפתת בגעגועה, פתאום היא שוב הנערה שלו, זו שאנחנו לא זכינו להכיר. היא מאוהבת.
אחר כך היא מביטה בי בעיניים נוצצות ואומרת "מילים הן אנרגיה, הן הדלק של החיים". והחיים האלה, שעוברים ביעף, מזמנים לנו מעט מאוד רגעי פלא של רגש מזוקק, כזה הנמצא במילים הכתובות, מילים מפכות, מילים שמחיות רגע ורגע, מילים שמעירות זיכרון רדום ומציפות אותו לתחושה מדויקת עד כדי התפקעות. עד ש - פוף, נחווית שוב החוויה, מורגש אותו הריגוש כמעט, אותו הפלא.
כי בסופו של יום, כשמתפזר אבק החיים ומואט לרגע המירוץ המבהיל, מילים הן כל מה שנשאר מהיום הנוכחי ומהימים של פעם, ואנו נותרים עם תיאורי רגש פשוטים ונקיים, קצת כמו תמונות, כמו ריח. בשבילי זו התחושה הכי קרובה לנחמה, לנחת. בעיניי זה האושר.
ונכון שזינק עלינו איזה עידן בריוני של קצב, של ודחק, של כמעט ושל ליד, אבל זה לא כל כך נורא, כי אנחנו יכולים עדיין למצוא איזה פנאי, לברוא איזה רגע, להצטייד בנייר ולכתוב לאנשים שאהובים עלינו, ליקרים שלנו, כי מגיע להם לדעת, להרגיש. לחרוט שם תחושות, להעניק משהו פשוט, לתמיד, ללא תאריך תפוגה. להעניק במתנה מילים של אהבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו