בעקבות השואה

זו, לכאורה, השאלה הילדותית הפופולרית ביותר באשר לשואה: נו, אז איפה היה אלוהי ישראל? אבל השאלה הזו עמוקה, מרובדת ומקפלת בתוכה את היסוד של ההיסטוריה היהודית, והיא רלוונטית גם לימינו: איך אפשר להמשיך הלאה, ולמה בכלל אנחנו צריכים להמשיך.

לפי נתון מעניין שלא מרבים לעסוק בו, אחוז הניצולים מקרב היהודים החרדים היה קטן, באופן יחסי, מאשר בקרב היהודים החילונים. ובכל זאת, וחרף ציפיות, בהן של בן-גוריון, כי מרכזי הדת היהודיים ייעלמו בשנים שלאחר השואה, הם הוסיפו להתקיים. ולא בקלות. להתמודדות הנפשית הקשה עם האכזריות, הרוע והאובדן נוספה ליהודים הדתיים התמודדות אינטלקטואלית: האם אפשר להמשיך להאמין? גדולי הרבנים נדרשו לסוגיה. הנה תמצית ההסברים המרתקים של שלושה מתוכם.

* הרב קוק

עוד לפני השואה קבע הרב אברהם יצחק הכהןקוק, הוגה הדעות החשוב ביותר של התנועה הדתית-לאומית בתחילת המאה ה-20, כי מלחמה, איומה ככל שתהיה, מקרבת את המשיח. לפיכך, המתים והסובלים הם הצדיקים שמקרבים את הגאולה. תפיסה זו עיצב קוק כבר לנוכח מלחמת העולם הראשונה. תחת הכותרת "אורות המלחמה" כתב: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח המשיח... כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר... ולפי ערכה של גודל המלחמה, בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה".

העובדה כי שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה הקימו היהודים מדינה, השתלבה באופן שבו ראה בנו - צבי יהודה הכהן קוק - שנחשב ממשיך דרכו, את מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה", קרי ראשית הגאולה.

הרב קוק לא הסתפק בכך, והסתייע גם בהיבטים מן הקבלה להבנת הרוע. בספרו "ראש מילין" טען שניתן לפרש את המתרחש בחיים באופן רציונלי רק בשעה שהחיים מתנהלים כסדרם. אולם בעיתות מצוקה יש למצוא את הנימוק למתרחש מתוך הסמוי מן העין, לפי סוד התורה שטמון בקבלה. כלומר, מצבי משבר קטסטרופליים הם תעתוע. כך שדווקא הנורא מכל הוא, לו שכלנו היה משיג זאת, קירוב הגאולה.

* הרבי מליובאוויטש

גדול אדמו"רי חסידות חב"ד הסביר כי השואה מחייבת הערכה בקונטקסט רחב יותר מאשר זווית הראייה ההיסטורית.

המשל שלפיו פירש את עניין הרוע בשואה פשוט: אדם שנקלע לחדר ניתוח, בשעה שהוא אינו יודע שהוא נמצא בבית חולים, וצופה ברופא שכורת את רגלו של החולה למען הצלת שאר גופו - יהיה משוכנע כי הרופא הוא רוצח אכזר; אך אדם שמבין מראש כי מדובר במנתח, ישמח לגלות כי לנגד עיניו התרחש סיפור אחר לחלוטין - סיפור של הצלה מכליה.

תשובה נוספת שהעניק הרב לשאלה "היכן היה אלוהים-" נעוצה ברעיון המכונה "הסתר פנים".

כלומר, מתוך סיבות שהשכל האנושי אינו יכול להשיג, ישנן תקופות שבהן אלוהים מסתיר את פניו מפני המתרחש.

* הרב שך

גדול הרבנים הליטאים בעת המודרנית התייחס לרוע שהתגלה בשואה כעניין דטרמיניסטי, קבוע. לטעמו, השואה רק חשפה את טבעם של הגויים. "במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות", כתב, "כי כך מסורת היא אצלנו, מאבותינו וזקנינו, וכך השרישו לנו חז"ל ואין לזוז מזה".

במשל אחר הוסיף: "חז"ל אמרו: 'למה נקרא שמו סיני? שממנו ירדה שנאה לישראל. מיום שניתנה תורה לעם ישראל, נגזרה גזירה שתהיה שנאה לעם ישראל". את השנאה הדטרמיניסטית-היסטורית הזו הוא מנמק בכך שהיא באה "מחמת הקנאה של השקר על האמת". כלומר, חלק מטבעם השלילי של בני אדם.

ואשר על כן העניק הרב שך תשובה מאלפת לתחושותיו לאחר השואה - "מאושר אני", כתב. "בשעת השואה חשתי מאושר שאני בן מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים".