את חוזה אנטוניו סמארנש פגשתי בשדה התעופה של בלגרד בשנת 1981. הצגתי את עצמי והמשכנו לשוחח ארוכות. הוא החל לתחקר אותי, וברבות הזמן שמר עימי על קשר. איני יודע מה גרם לו להתאהב בי, אבל עבורי הוא הפך להיות מנטור. ההלוויה שלו אמנם עומדת להיות רגע עצוב עבורי, אך עם זאת יש בי גאווה עצומה שזכיתי לעבוד עם ענק שכזה, שתמיד העביר מסר שצריך להישאר חיוביים לגבי כל דבר - וזה השפיע עלי. סמארנש פעל רבות בתחום הספורטיבי הן העולמי והן הישראלי. הוא היה זה שהקים את בית הדין לענייני ספורט, את הוועדה למלחמה בסמים בספורט, וזה שקידם את מעמד הנשים הן בוועד האולימפי והן במשחקים האולימפיים עצמם. הוא לקח דבר כמו האולימפיאדה, שהיה על סף התמוטטות טוטאלית, שיקם אותו והפך אותו למה שהוא היום. עבור ישראל, הרי שמצאנו ידיד בתקופה שבה רק הכדורסל הישראלי זכה להכרה אירופית ובינלאומית, ואילו הספורט הישראלי נזרק מאסיה ונותר חסר בית. סמארנש, בצוותא עם הוועד האולימפי האירופי ופיפ"א, הכניס את הכדורגל אל המשפחה האירופית, דבר שכידוע לכולם רק קידם את הכדורגל הישראלי. לעניות דעתי, סמארנש הוא נשיא הוועד האולימפי הגדול ביותר מאז ממציא המשחקים האולימפיים, פייר דה קוברטן, והוא משאיר אחריו רשימת הישגים מופלאה.
