שיח ישראלי

השיח הישראלי הוא שיח של דיכוטומיות. אתה יכול להיות או שמאלני או ימני, או נדל"ניסט או ירוק, או חזיר קפיטליסטי או סוציאליסט הזוי. אין אמצע. אין מקום לחשיבה. אתה רע או טוב. אין מקום לטיעונים מורכבים. לטיעונים ולתוכן כמעט אין משמעות. רק למי שאומר אותם ולאיך הוא מתויג.

הנה דוגמה: יו"ר הכנסת רובי ריבלין נושא נאום על חשיבות ירושלים. הוא אומר דברים קשים בעלי תוכחה עצמית רבה לגבי מקומה של העיר בציבוריות הישראלית. הוא מבקש מהציבור לגלות אכפתיות כלפי העיר, שהופכת פחות ופחות חשובה לרוב הישראלים. אבל מה זוכרים לו מנאומו? רק את האמירות שעימן הוא מזוהה לגבי ירושלים המאוחדת.

נשיא ארה"ב משנה את יחסו כלפי ישראל, ומיד טוענים שהוא אויב שמנסה לכפות הסדר, אף שבסך הכל מדובר בנשיא שדואג לאינטרס האמריקני, ולא לאינטרס הישראלי או הערבי. הוא חושב שנכון לאמריקנים להתקרב יותר לעולם הערבי, ואגב כך גם מאמין שבמעשיו הוא אינו בהכרח פוגע בישראל אלא דווקא מועיל לה. אבל מבחינת רוב הישראלים, קם לנו אויב חדש.

הסופר הערבי-ישראלי עלא חליחל זוכה בפרס ספרותי של העולם הערבי ואמור לקבלו בלבנון. ראש הממשלה ושר הפנים מתנגדים, בג"ץ נאלץ להתערב ולאשר את הנסיעה. בדיעבד, בגלל סגירת המרחב האווירי באירופה, וכיוון שבלבנון לא הנפיקו עבורו אישור כניסה, חליחל לא הגיע לביירות. הסוף חשוב פחות, מה שמשמעותי הוא שההתנגדות הישראלית מציבה אותה כמדינה חשוכה המגבילה את חופש התנועה של אזרחיה. חליחל, תושב עכו, לא באמת מסכן את ביטחון ישראל בנסיעתו, אבל אם ערבי-ישראלי רוצה לנסוע לפסטיבל בלבנון - מנהיגי המדינה מיד מתנגדים.

בשיח כזה קשה לשנות עמדות. בלתי אפשרי להעביר מסרים מורכבים שאינם שחור ולבן. לא ניתן לנהל דיאלוג יותר פתוח, מקבל, חופשי, שבו מקשיבים זה לזה ולא צועקים האחד על השני. בשיח כזה אנשים רק מתבצרים בעמדותיהם, שהופכות יותר ויותר שטחיות וסטריאוטיפיות. ופתרונות אינם נראים באופק.

אבל אפשר גם אחרת.

אולי ענת קם היא לא בהכרח בוגדת ומרגלת. היא אכן פגעה בביטחון המדינה, ועליה לשלם על כך, אבל גם תרמה לחשיפת האופן שבו צה"ל עקף לכאורה את החלטת בג"ץ, ופרסום המסמכים שגנבה תרם בעקיפין לחשיפת מחדלי האבטחה בצה"ל.

ואולי ה"ירוקים" לא בהכרח חיים את העבר, ואולי לנדל"ניסטים חשוב שגם לילדיהם יהיו מרחבים ירוקים. גם אלה וגם אלה מסכימים שמדינת ישראל קטנה ויש לבנות בה כדי שיהיה מקום לחיות ולהתפתח, אבל חייבים להשאיר בה ריאות ירוקות ופארקים פתוחים.

כי אולי לא כולם חושבים שצריך ליישב את כל חלקי ישראל מהים התיכון ועד נהר הירדן, או לוותר על החלום הציוני. הרי יש רוב שפוי שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית החיה לצד מדינה פלשתינית, בזמן שרוב המתנחלים נשארים בבתיהם, גושי ההתיישבות הגדולים לא זזים ונמצא פתרון לחלוקת מזרח ירושלים.

כי אולי אפשר לשנות את השיח הפוליטי בינינו. כדאי לדבר פחות בסיסמאות ולכוון יותר לאמיתות, ואגב כך לגלות שרוב הישראלים מסכימים על הרבה יותר ממה שהם מתווכחים.