יוספוס פלביוס חם עכשיו. חודשים אחרי שהוצאת כרמל פירסמה מחדש את ספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בתרגומה המצוין של ליזה אולמן, הוא עדיין ממשיך להימכר היטב. פיתחו את רשימת רבי המכר בעיתוני סוף השבוע, ותמצאו אותו שם, מתחרה ביוכי ברנדס ויאיר לפיד. ישראלים רבים, צעירים ומבוגרים, מתברר, בוחרים להשקיע מממונם ומזמנם בספר בן 2,000 שנה שמתאר לאורך 600 עמודים את חורבן היישוב היהודי בארץ ישראל, נפילת ירושלים ושריפת בית המקדש. מה אנחנו יכולים ללמוד כיום מפלביוס - או בשמו העברי יוסף בן מתתיהו - מפקד הכוחות היהודיים בגליל אשר ערק לצד הרומי- כידוע, פלביוס פירסם את ספרו בחסות הקיסר טיטוס, מתוך מחשבה כי בני עמים אחרים, ששוקלים או ישקלו מרידה באימפריה הגדולה בעולם, יקראו את החיבור ויחשבו פעמיים לפני שהם עושים זאת. ישראלים בני זמננו קוראים בספר 2,000 שנים אחרי, אבל אולי סוד הצלחת הספר טמון בכך שגם אם אתם כבר לא חלק מעם שמתכנן מרד, תוכלו למצוא בטקסט של פלביוס תועלת. למשל, מחפשי חניה בתל אביב ישמחו ללמוד סוף סוף מי הם מרים החשמונאית, אגריפס, הורקנוס וכל שאר האנשים שמייסרים אותם בסיבובים אינסופיים בלילות. אבל את התועלת החשובה ביותר מהספר יפיקו המנהיגים שלנו, שעשויים ללמוד מהטעויות שעשו קודמי-קודמי-קודמיהם בתפקיד. שנים סיפרו לנו ששנאת חינם היא מה שהביא לחורבנה של ירושלים, וגם פלביוס עצמו מציין ש"מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים". יכול להיות. אך לא פחות משנאת החינם תרמה לחורבן האסטרטגיה של ההנהגה היהודית שמשתקפת בבהירות הן בכתבי יוספוס פלביוס והן בעיתונים היומיים שלנו: אסטרטגיית ההתבצרות, הפיזית והמנטלית כאחת. לא חסרו למנהיגי המרד הגדול הזדמנויות לתקן את טעותם ולהציל את עמם. בממוצע של פעם ב-70 עמודים בערך, נשמע ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" נאום הגיוני הקורא ליהודים לשמור על חייהם, ולהניח את נשקם בפני האימפריה שגם עמים חזקים מהיהודים לא יכלו לה. אבל התגובה של ההנהגה לנאומים הללו, בין אם הם נישאים על ידי מלך יהודי, קיסר רומאי או המחבר עצמו, היא תמיד זהה: חוסר התייחסות לטיעונים והתבצרות עמוקה יותר בחומות. אם תוכניתם של הרומאים ברורה וידועה לאורך כל הדרך - דיכוי המרד, בזיזת הארץ ולקיחת עבדים הביתה, לרומא - דומה שהתוכנית היהודית היא פשוט לשרוד עוד קצת. במצור על ידפת, למשל, כשאיל הניגוח הרומאי כבר מכה בחומות העיר, משלשלים היהודים מולו שק מלא במוץ, וזאת כדי שאיל הניגוח ייפגע ויעמעם קצת את המכות שהוא מטיל. בהשאלה לימינו, ההיסטוריה מתדפקת על חומותינו, ואנחנו יוצאים מולה עם שקי בד, כדי שתדפוק קצת יותר חלש. כאלה אנחנו. אין לנו תוכנית מלבד להרוויח עוד זמן. עיזבו אותנו מחשיבה לטווח רחוק או מהתמודדות עם הבעיות ההיסטוריות שמתדפקות על חומותינו, אנחנו יכולים למשוך עוד קצת, העיקר שנעשה את זה ביחד. הסכסוך עם העולם הערבי, השפל במעמדה של ישראל בעולם, התגברות כוחם של המגזרים הבלתי יצרניים בחברה הישראלית - המנהיגים שלנו שומעים את אילי הניגוח, ונלחמים בהם בעזרת שקי מוץ: נאומים ריקים, הקמת ועדות, תיאום פגישות מקדימות לקביעת תנאים מוקדמים לשום דבר. חבל שמכל תולדות המרד הגדול השיעור היחיד שהפנמנו הוא הפחד מריבים בתוכנו. בשם טיעון שנאת החינם שרק בגללה, כביכול, נפלה ירושלים, מקדשים המנהיגים שלנו, מכל קצות הקשת הפוליטית, את האחדות המזויפת, את הסטטוס קוו ואת "צו הפיוס". רק שחלילה לא נתחיל להתווכח זה עם זה. רק שלא נריב. עכשיו, כשנשמעים באזורנו קולות הקוראים למשא ומתן, וממשלת ישראל שוב לא מציגה תוכנית מדינית אמיתית, כדאי להזכיר למנהיגים שלנו שגם לפני 2,000 שנה לא היתה לנו תוכנית מוגדרת ממש עד לרגע האחרון (זהירות ספוילר) - שבו החליטו המתבצרים האחרונים במצדה פשוט להתאבד. ביחד. הכותב הוא תסריטאי ("ארץ נהדרת", "מסודרים")
"מלחמות היהודים" 2
Load more...