האלופה האמיתית מתה, תחי אלופת הקיזוז

שריקת הסיום בבלומפילד החזירה אותי אחורה 90 דקות והפסקה ברגע אחד. למרות האמונה (המוחלטת, אגב) שמכבי שלי תנצח, התפללתי בכל ליבי שלא תקרה תקלה, שהנורא ביותר לא יחול.

הסיבה לכך היא בעיקר תחושת הקיפוח שעלולה לבוא בעקבות דבר שכזה. מכבי חיפה, זאת שעשתה עונה נפלאה, גילתה פתאום שיש לה זנב. אבל הזנב הזה, שבכל ליגה מתוקנת היה נשאר זנב (מציק, אבל בכל זאת זנב), נדבק לה פתאום לצוואר במקום לישבן!

שלא תבינו לא נכון, הפועל קבוצה טובה, טובה מאוד, שהציגה במהלך חלקים של העונה, בייחוד באחרון, כדורגל מצוין, חיובי ואטרקטיבי. אבל אחד הרעיונות העומדים מאחורי המפעל הזה, שנקרא ליגה, הוא ההנחה שלקבוצות יש תקופות טובות יותר ופחות, ושאם אותן קבוצות תשחקנה במשך מספר רב של משחקים, אזי הסטטיסטיקה תתיישר ומעליה תצוץ האלופה האמיתית, זאת שצברה את מרבית הנקודות.

מכבי חיפה היא שצברה את מרבית הנקודות, והיא זאת שצריכה היתה לקחת את האליפות. אבל הקיזוז, אוי הקיזוז.

חיפה שיחקה מצוין, תקפה ונתנה את כל מה שיש לה, אבל הלחץ היה בעוכריה, לחץ שמעולם לא היה צריך להיות שם, מעולם! אני יודע שלא מעט קוראים אומרים עכשיו "וואו, איזה בכיין", וזה רק ממחיש מבחינתי עד כמה האובדן כואב וגדול. בכל מפח נפש יש למי לבוא בטענות, ולולא הקיזוז הייתי עומד בראש הטוענים, אבל במצב הנוכחי "אין לי זכות" לבוא בטענות לאיש.

כשישבתי בבלומפילד, מה גם ש"המודיע הלאומי" ישב לידי ועידכן מטדי, ידעתי שהפועל תנצח. ידעתי עד כמה חשוב שמכבי שלי תנצח גם היא. היא לא היתה רחוקה, כל כך לא רחוקה, שלא היה לה סיכוי. אומרים (וצודקים) שמי שלא מנצח מפסיד. ככה זה, אין דרך אחרת. מכבי חיפה לא ניצחה, אבל ניצחה את הליגה, ואני לא מתבייש לומר שהיא הקבוצה האחת שמגיע לה להיות אלופה.

הבדיחה העצובה העונה לשם לוזון רצתה מתח וקיבלה, אבל המחיר הוא אדיר: המעט פייר פליי שהיה לנו הלך לעולמו. שלום לאלופה האמיתית, תחי אלופת הקיזוז.