הצעדה לשחרור שליט

כמה נוח לישראלים להתאחד סביב המאבק לשחרורו של גלעד שליט. העיתונים מתחרים ביניהם מי ינהל קמפיין חד-משמעי יותר למען שחרור החייל החטוף. פתאום הציבור הישראלי האדיש והאמפתי משנה כיוון, מתנדב, משמיע קול. מאות מתנדבים נרתמים למען השחרור. עם ישראל במיטבו.

בתוך שטף ההתלהבות הזה וההתגייסות העממית למען שליט אפשר לעצור רגע ולשאול, מדוע דווקא בעניין זה מגלה הציבור אכפתיות? רוב העם בישראל לא מגלה עניין דומה במאבקי החרדים נגד בית המשפט, לא במאבקי סטודנטים על שכר הלימוד, לא כאשר מתברר שבישראל יש יותר ויותר מיליונרים לצד מספר בלתי נתפס של עניים ואפילו לא כשמבטלים הופעות בידור בגלל המצב המדיני. רק סביב גורלו של החייל החטוף יש התגייסות ציבורית כה רחבה.

על פניו נראה שדווקא נושא זה מקים את מר ישראלי מכורסתו מאחר שמשולבים בו כמה אלמנטים מרכזיים מהקונצנזוס הישראלי והאנושי גם יחד: חייל שהוא סמל הישראליות, משפחה שבמשך ארבע שנים נאבקת למען בנה, וממול אויב אכזר שכולא את שליט ללא ביקור כלשהו של הצלב האדום. כך מתגבש סיפור שקל לנו להזדהות איתו: האויב הרע חטף ילד של משפחה שהופך להיות גם הילד של מדינה שלמה. מי לא יזדהה עם סיפור כזה? מי לא יעשה משהו? מי לא חושב לרגע מה הוא היה מרגיש במקום משפחת שליט-

אבל זה רק חלק מהתמונה. הסיבה לכך שהציבור מגלה מעורבות גדולה במיוחד בנושא הזה היא שהוא יכול לנקוט עמדה בלי להרגיז אף אחד. ללכת עם ולהרגיש בלי. הרי אם הציבור היה מוחה נגד פערי השכר בישראל, משמעות הדבר היתה שהוא נגד העשירים. או אם היתה מתארגנת עצרת תמיכה בבית המשפט העליון, משמעות הדבר היתה שמשתתפיה מתנגדים לעמדות החרדים. לציבור הישראלי לא מתאים להימצא במצב כזה. הרבה יותר נוח להביע עמדה במקום שבו אתה לא מכעיס אף אחד. אתה גם יוצא בסדר, גם ערכי, גם מעורב, וגם לא מתעמת.

משפחת שליט עצמה לא רואה את הדברים כך. בדבריו בכנסת בשבוע שעבר האשים נועם שליט את ההנהגה ואת הצבא בכך שבנו יושב כבר ארבע שנים בכלא. שליט אמר "שתי ממשלות, שני ראשי ממשלה, שני שרי ביטחון, שני רמטכ"לים - כולם נכשלו ולא הצליחו להחזיר את גלעד". אבל בשיח הציבורי המאבק אינו נגד ראשי הממשלה, נגד הרמטכ"לים או נגד שרי הביטחון, אלא רק בעד שחרורו של שליט. או, אם חייבים להביע עמדה, היא מתבטאת בשנאה כלפי חמאס.

לכאורה, אין בכל האמור לעיל כל רע. אפשר להיות למען גלעד (תמיד השימוש הוא בשם פרטי, כי הוא הרי הילד של המדינה) בלי לבקר אף אחד. אלא שארבע השנים שחלפו מאז נשבה הוכיחו אחת מהשתיים: או שלא נעשה די לשחרורו או שישראל אינה מוכנה לשלם את המחיר הדרוש כדי לעשות זאת. כך או כך, ההנהגה שאותה תוקף נועם שליט מבינה, כנראה, שהביקורת על אי שחרורו אינה קיימת כמעט ובוודאי שאינה מופנית כלפיה. מיותר לציין שכל הנוגעים בדבר רוצים בשחרורו של שליט ופועלים לשם כך, אולם סוג המחאה העממית שמתארגנת לא ממש מדרבנת אותם. וזו בדיוק המחאה שעם ישראל אוהב לקחת בה חלק.