זו היתה יכולה להיות החגיגה הכתומה הגדולה ביותר אי פעם. ההולנדים זוכרים את הטירוף ברחובות אחרי הזכייה באליפות אירופה ב-1988 , אמש הם נערכו לדבר האמיתי - זכייה ראשונה במונדיאל. אבל כמו בשני הגמרים הקודמים שלהם בגביע העולמי, גם הפעם אסמטרדם סיימה את הלילה עם דמעות עצב. נחילי האדם שזרמו כבר משעות הבוקר מתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, שאליה התקבצו אוהדים מכל רחבי הולנד, שידרו אופטימיות גדולה. צופרי הבובוזלות והלמות התופים נשמעו מכל פינה בעיר, והאווירה היתה מחשמלת בצורה בלתי רגילה. בכיכר רמברנט דגלי האדום-לבן-כחול התנופפו ואלפי אנשים כבר החלו בחגיגות - המוקדמות מדי כפי שיתברר בסוף הלילה. בכל פינה ניתן היה לשמוע קבוצות אוהדים שרים "נדרלנד, הו נדרלד, בנט דה קמפיון, ווי הודן ואן אורניה" - הולנד, הו הולנד, את האלופה, אנחנו אוהבים אותך הכתומה. אבל בערב התחלפו האופטימיות ואווירת הפסטיבל במצב רוח קודר, שהלך והפך עצוב ככל שהמשחק התקדם. 90 הדקות הראשונות חלפו, השמש שקעה, ואני עשיתי את דרכי מהמוזיאומפליין לשכונת פייפ הקרובה. ברכיבה לשם הרחובות כבר היו שקטים באופן מדהים, אומה שלמה נצמדה למקלטי הטלוויזיה או למסכים הציבוריים בתקווה לשער הולנדי שיציל את המצב. בבר פיסבוחל מאות כוסות הפלסטיק של בירות הפלאוטצ'ה נותרו זרוקות בכל פינה, השער לטובת ספרד נראה כאילו שאב את החיים מכל יושבי הבר. המשחק הסתיים והטרגדיה של הנבחרת ההולנדית חוזרת על עצמה שוב. את הנבחרת הכתומה יקבלו בכל מקרה ביום שלישי בתרועות ובאהבה.
דמעות של עצב | עם האוהדים באמסטרדם
Load more...