מו"מ

לחלומות של הפלשתינים על נסיגת ישראל לגבולות 67', חלוקת ירושלים ושיבת הפליטים, נוסף חלום נוסף - חלום בקעת הירדן. קבוצת כלכלנים ישראלים ופלשתינים, הפועלת בחסות מכון פרס לשלום, מקדמת את הטענה כי בבקעת הירדן טמון עתידה של הכלכלה הפלשתינית.

תוכניתם של הכלכלנים כוללת בנייה של ערים פלשתיניות בשיפולי השטח ההררי של הבקעה,
שישרתו את הגידול הטבעי ואת הפליטים שישובו לאזור(!), וכן תוכניות פיתוח בתחומי התיירות, החקלאות, התחבורה ועוד.

תוכנית זו, בחסותו, וכמובן במימונו, של מרכז פרס לשלום, מניחה כמובן מאליו שבקעת הירדן שייכת לפלשתינים. אכן, מזרח תיכון חדש, והפעם "במעמד צד אחד" בלבד. חלום פלשתיני זה הוא חלום הבלהות של אזרחי ישראל ולא רק של תושבי בקעת הירדן, שכן בקעת הירדן היא מרחב הביטחון המזרחי של מדינת ישראל.

לישראל זכות טבעית וצורך מוכח היסטורית ומוכר בינלאומית בגבולות בני הגנה המאפשרים לה להגן על עצמה בכוחותיה היא. ממדיה הפיזיים הצרים של ארצנו (המרחק הממוצע בין הירדן לים התיכון הוא כ-67 ק"מ בלבד), ההיסטוריה של התוקפנות נגדנו ובחינת המענה לארבעת האיומים המרכזיים (מתקפה קונבנציונלית, טרור, ירי רקטות וטילים ומתקפה בלתי קונבנציונלית) מראים שרק ריבונות ישראלית מלאה בבקעת הירדן כולה, כאזור ביטחוני הנסמך על נהר הירדן כקו גבול, תאפשר מתן ביטחון לישראל בעת הסכם, וכמובן בתוספת הדרישה המוצדקת לפירוז הישות הפלשתינית.

העובדה כי מדינת ישראל נמצאת זה שנים בתהליך שלום מחריפה את המאבק על הקרקעות. הניסיון הציוני מראה שבסופו של דבר נקבעים גבולותינו בעיקר על ידי מעשה ההתיישבות. צרכים ביטחוניים הנוגעים לשליטה טריטוריאלית יכובדו אך ורק אם יגובו באחיזה קרקעית. התפיסה הלאומית והצורך הביטחוני של שליטה בבקעת הירדן יוצרים, לפיכך, צורך בהתיישבות ובפיתוח חקלאי ותעשייתי.

מעבר להכרה כי רק על ידי החזקה יהודית בקרקע ניתן לשמר נוכחות ביטחונית, נדרש ניתוח אובייקטיבי שיאפשר לענות על השאלה הבאה: האם זה הזמן לפתח את בקעת הירדן? האם סיום התקופה שבה חל צו הקפאת הבנייה באזור יהודה ושומרון הוא הזמן המתאים לפתח אזור שבו קיימים תנאים אקלימיים כה קשים?

במחקר שערך פרופ' משה מאור ממועצת הביטחון לישראל נמצא כי בקעת הירדן מצויה כיום בנקודת המראה, כלומר במצב שבו הבשילו התנאים לצמיחה כלכלית וחברתית מהירה. מבחינה דמוגרפית ניכרות בשלוש השנים האחרונות מגמות הכוללות את התחזקות ההתיישבות הדתית בבקעת הירדן, חזרת הבנים ליישובים וביקוש רב למגורים בבקעה - ביקוש כה גדול עד כדי כך שהוא מוביל לעיתים לפינוי מתיישבים המתגוררים ביישוב כדי לפנות מקום למשפחות צעירות.

ברמת הפיתוח החקלאי, הבקעה כבר הוכיחה את הפוטנציאל של גידולים חקלאיים מסוימים (פלפל, תבלינים טריים, תמרים וענבי מאכל), פותחו פתרונות ספציפיים לענפים אלו וגם נמצאו להם שווקים בינלאומיים. בנושא הפיתוח התעשייתי התחדד הצורך בהקמת תעשיות משלימות לגידולים חקלאיים, כמו רפתות ומחלבות, מפעלי דשנים, חומרי הדברה, אריזות קרטון והיי-טק חקלאי. גם הפוטנציאל לפיתוח תיירות בבקעת הירדן משווע למימושו. מספיק לראות כיצד מתפתח הצד הירדני של קצר אל-יהוד (אתר הטבילה) כדי להבין את שעלינו לעשות.

זה הזמן להזכיר למכון פרס לשלום ולכולנו את קביעתו של ראש הממשלה יצחק רבין בנאומו האחרון שנשא בכנסת, באוקטובר 95', ולפיו בכל הסכם שלום חייבת ישראל לשמור על בקעת הירדן "במובן הכי רחב של המושג". שלום לא בונים על ידי עידוד חלומות קטלניים אלא על ידי הבטחת ביטחון.

כיוון שבקעת הירדן היא שטח בעדיפות ביטחונית ראשונה במעלה, וכיוון שהבשילו בה התנאים לפיתוח כלכלי-חברתי, היא חייבת לקבל קדימות ברורה בהשקעות ממשלתיות מיד עם סיום תקופת ההקפאה.