ילדי העולם נמצאים כיום בתנועה מתמדת. מיליוני בני אדם עוזבים את ארצותיהם כדי לשרוד, מתוך אמונה שיצליחו לחיות ברווחה, בכבוד ובביטחון בארצות זרות. לפי דיווחי האו"ם, כ-210 מיליון בני אדם מוגדרים כיום מהגרי עבודה או פליטים מכל הסוגים. זה לא "טיול", כהכרזתו של שר הפנים של ישראל, זה צורך חיים, ולפעמים שאלה של חיים או מוות. התופעה הזאת, שלא נראתה כמותה מאז נדידת העמים הגדולה בין המאה הרביעית למאה התשיעית, היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר של מצב העולם מאז ומתמיד. כי אין חדש תחת השמש. הרי מדי שנה חייב כל אחד מאיתנו לחוש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ולציין את בריחת אבותיו לארץ המובטחת, לארץ שבה אפשר היה להמשיך לחיות. מדי שנה אנחנו חוגגים את הקמת המדינה שהקימו אבותינו, בני אדם יהודים שנרדפו בארצותיהם והגיעו למקום שבו קיוו שיוכלו לשרוד פיזית ורוחנית. תשע שנים ויומיים בדיוק לפני הקמת המדינה, ב-13 במאי 1939, הפליגה מנמל המבורג אוניית הנוסעים "סנט לואיס" ועל סיפונה 936 בני אדם, רובם גרמנים בני המעמד הגבוה, שעזבו את ארץ מולדתם מפחד הגזירות הנאציות נגד אזרחים גרמנים ממוצא יהודי. הם לא גורשו אלא עזבו את גרמניה כחוק. היו בידיהם אשרות כניסה לקובה, ומשם הם התכוונו להמשיך לארה"ב. אבל ממשלת קובה בעלת הנטיות הפשיסטיות החליטה, גם בלחץ התושבים שחששו מפני המהגרים הזרים, להתכחש לוויזות שהיא עצמה הנפיקה. גם רוזוולט, נשיא ארה"ב, סירב לאפשר להם אפילו לעגון בנמלי הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם מחשש שהפליטים האלה ישתקעו בארצו. רב החובל, גרמני אנטי-נאצי בשם גוסטב שרדר, נאלץ להחזיר את האונייה לאירופה אבל סירב להוריד את נוסעיו בחופי גרמניה. הוא הצליח להשאיר כשליש מהם באנגליה, ואת השאר הוביל עד אנטוורפן. חלקם נשארו בבלגיה, והאחרים הגיעו להולנד ולצרפת, מדינות שהעניקו להם מקלט עד שנכבשו בידי הנאצים - וההמשך ידוע. כל זה התרחש, כזכור, לפני המלחמה, וכמובן לפני שמישהו (אולי חוץ מזאב ז'בוטינסקי, הליברל הנאור, סופר-אמן בעל חושים רגישים מאוד לזולת, יהודי ולא-יהודי כאחד), העלה על דעתו את שואת היהודים. אבל האם נדרשת שואה ברמה הלאומית-היסטורית כדי להבין שאסור לנעול את השער בפני מי שנמצא במצוקה, או לגרש כחוק את מי שהגיע לכאן, או נשאר כאן, באופן לא חוקי? האם כל חוק שנחקק בפרלמנט או צו שמבצעת הממשלה בתמיכת החברה הוא חוקי? לכן, ומעבר למידת הרחמים הנדרשת בשאלת המשפחות והילדים הצפויים לגירוש, השאלה היא מה אנחנו, כחברה וכמדינה, רוצים להיות ולמי בהיסטוריה אנחנו רוצים להידמות. ולבסוף, צודק שר הפנים. כן, שר הפנים צודק: השאלה היא לא 400 הילדים אלא העיקרון. השאלה היא אם נשכיל להפיק עושר תרבותי ורווחה כלכלית לחברה ולמדינה שבה יוכלו להשתלב, לפחות, מי שכבר חיים כאן איתנו - גברים, נשים וטף - שכל מבוקשם הוא שה"סנט לואיס" שלהם תורשה לעגון בנמל המבטחים הקטן שלנו. הכותב הוא סופר ומו"ל, מחבר הספר "אנה והציידים", סיפורה של בת למהגרי עבודה שנולדה בישראל ומאוימת בגירוש, הוצאת נהר ספרים
העובדים הזרים
Load more...