חרם התיאטרון

במשך שנים ארוכות שואל את עצמו השמאל הישראלי למה. למה דווקא הוא הולך ומצטמק. למה דווקא הוא נתפס ככל כך מנוכר לישראליות. למה כשהשמאל אומר משהו סביר - נגיד, שתי מדינות לשני עמים - העם מסרב לקבל זאת, ואילו כשמנהיג מן הימין מציע אותה נוסחה, רוב הישראלים מתייצבים מאחוריו.

התשובה גלומה בסיפור החרם על אריאל. חלק קטן מן החותמים על המכתב אני מכיר, במישרין או בעקיפין. מהבחינה הזו קשה לא להבין אותם. מי שהתרגל לומר זה שנים, באופן אוטומטי ובלי לחשוב, כי המתנחלים הם האסון של המדינה, בוודאי יתקשה להופיע שם באופן אינסטינקטיבי.

והאינסטינקט הזה הוא אפילו לא אידיאולוגי. מי שהתרגל לחשוב שכל יציאה מחוץ לתל אביב כרוכה בהפעלת ג'י.פי.אס ובהכנה נפשית להיתקלות באנשים משונים אשר - אלוהים ישמור - עשו טירונות בלי ערימת פטורים מאבק, בוודאי יביט באריאל כעל מקום עלום מעבר להרי החושך.

* * *

לעצם העניין, הדבר הראשון שמקומם במכתב האמנים הוא השימוש בנשק החרם. חרם הוא נשק שמשמש את מי שכל כך שונא את הצד השני עד שהוא מסרב אפילו להתדיין איתו, או שהוא משמש בתור הנשק האליטיסטי של החזקים. הרי אתה לא יכול להחרים מים, אתה יכול להחרים רק את מה שאתה לכאורה לא זקוק לו. לו היו האמנים רוצים להביע מחאה, אדרבה. שייצאו לאריאל ויפגינו. שיתאמצו. אבל לעשות את מה שרובם עושים - נמנעים מביקור בשטחים - ולקשט זאת בנימוק אידיאולוגי, זה בדיוק מה שמנכר את השמאל מהחברה.

הכשל השני, והאופייני מכל, של חותמי המכתב טמון בכך שהחרם על אריאל לא משרת את המטרה שבשמה הם פועלים - השגת שלום, אלא להפך. דווקא כיום, על רקע פתיחת השיחות הישירות בין ישראל לפלשתינים, הופעה באריאל היא הדבר הנכון ביותר למי שמבקש שלום. תמיכה בתושבי אריאל טובה להאצת התהליך משום שכל סיטואציה מדינית סבירה מדברת על כך שבמסגרת הסכם יישארו גושי התיישבויות בידי ישראל, ולו תמורת חילופי שטחים. מעבר לכך, ברור שכל הסכם שלום, אם יושג, יצטרך להתחשב בבעיה קריטית: פינוי עשרות אלפי מתנחלים מבתיהם. וזה עלול להיות דבר קשה עד בלתי אפשרי.

ולכן, אם חותמי המכתב לא רק נהנים להצטייר כתומכי שלום אלא גם כטרודים בדרכים להשגתו, הם צריכים להבין שכדי להצליח להגיע לפינוי בלי לקרוע את העם - צריך קונצנזוס. הסכמה שתחצוץ בין המתנחלים באריאל לבין המופרעים על הגבעות. רק כאשר גוש גדול של מתנחלים יצטרף לגוש גדול של ישראלים בתוך הקו הירוק בהסכמה כי חלק מההתנחלויות יפורקו ויועברו לשטח המדינה הפלשתינית, וחלק יישארו בתחומי מדינת ישראל - רק אז נוכל להשיג שלום.

תמיכה באריאל, דווקא על רקע הטיימינג המופלא של פתיחת השיחות הישירות, היתה מחזקת את העמדה הישראלית משום שהיא היתה מגבשת רוב ברור של שמאל וימין שמצא קרקע משותפת להסכמה על טיב הפתרון המדיני.

יש, כמובן, סיבות נוספות לראות בהחרמה הזו משגה. המחשבה שיהודי יחרים יהודי רק כי הוא התיישב, בהתאם לחוק, במקום מסוים בארץ ישראל לא נוחה לכל מי שקשוב למטען של ההיסטוריה שלנו. גם הרצון להתפרנס מתיאטרון שמתוקצב על ידי המדינה אבל להופיע רק היכן שנוח לך הוא מוטיב גרגרני בעייתי. וגם אם אפשר להבין את הטענה כי מדובר בצו מצפוני שהאמנים לא יכולים להימנע ממנו, מוטב שיפגינו אומץ אמיתי וילכו עד הסוף. למשל, לעבוד רק בתיאטראות פרינג', שם מתפרנסים בעיקר מאומץ. לא מכרטיסים.

כל זה לא אומר שאין להם זכות להפגין את נטיית ליבם. אבל אדרבה, בתום כל "המלט" שיבקשו לנהל דיון על הצורך לפנות התנחלויות (נראה אם יישאר למישהו הכוח לומר "לא"). בינתיים מה שהם עושים זה לאותת שהם כלל לא מוכנים לדבר. מתברר שהשמאל, לפי חותמי עצומת החרם לפחות, מאמין רק בכוח. לא במשא ומתן.