לרגל פתיחת שנת הלימודים, הרי לכם סיפור (חינוכי) מלפני 1,750 שנה, בתרגום חופשי מארמית, היישר מהתלמוד הירושלמי: "ר' יהודה נשיאה (ראש הסנהדרין בטבריה) שלח את ר' עמי ור' אסי לעבור בעיירות שבארץ ישראל ולמנות סופרים ומורים. הגיעו לעיר אחת ולא מצאו - לא סופר ולא מורה. קראו לבני המקום ואמרו להם: 'הביאו לנו את שומרי העיר'. הלכו והביאו להם את השוטרים שעל החומות. אמרו להם: 'וכי אלה שומרי העיר? אלה מחריבי העיר'. אמרו להם: "לא, אלו שומרי העיר". אמרו להם: 'שומרי העיר הם הסופרים והמורים!'". לפי הפירוש של חז"ל, שליחיו של רבי יהודה הנשיא לא כיוונו את הדברים הקשים דווקא לשומרים שעל החומות, הם עושים את מלאכתם נאמנה, אלא לקהל שנאסף בכיכר העיר: "עיר בישראל שאין בה לא מורה ולא סופר ואתם, תושביה, מאמינים שהשומרים שעל החומות יצילוה - עוד תיחרב. אתם, תושבי העיר שמרשים מצב כזה, אתם מחריבי העיר". היום נראה שאנחנו חוזרים ומבינים את שהבין ועשה רבי יהודה הנשיא - החינוך שווה לא פחות מהביטחון, כי החינוך הוא התשתית הלאומית הבסיסית שלנו, וההזדמנות השווה היחידה לכל נער ונערה בצאתם לחיים. מערכת החינוך שתעניק חינוך ירוד ביחס לארצות המתקדמות בעולם תתרום להגדלת הפערים בתוכנו ולפיגור בהתמודדות הכלכלית האכזרית בעולם הגלובלי. שנת הלימודים החדשה נפתחת עם הרבה רצון טוב. צוות משרדי, בראשות שר חינוך, נותן תקוות לשיפור משמעותי בתשתית הלאומית הבסיסית והחשובה ביותר במדינת ישראל. והטיפול במערכת החינוך הוא כיום אתגר גדול. הידעתם שכ-50 אחוז מהתלמידים שהולכים היום נרגשים לכיתה א' לא הולכים לבית ספר ממלכתי או ממלכתי-דתי? לכשיגדלו ויצטרפו לחיים הבוגרים יהיו הילדים האלו מחצית המחזור שלא ישתלב במשק הישראלי ולא יתרום את חלקו לנטל הביטחוני. די בנתון זה כדי להבין את ההכרח ברפורמה מעמיקה שבבסיסה "ליבת חינוך מחייבת". הליבה תכלול, ראשית כל, "ארגז כלים" שיאפשר לכל הרוכש אותו להשתלב במשק הישראלי ולזכות בהזדמנות שווה להגשמה עצמית בחיים. ליבת חינוך דרושה גם מסיבה ערכית וזהותית. נסביר זאת בשאלה. רוב היהודים בישראל מגדירים את עצמם כ"קודם כל יהודים, ואחר כך ישראלים", או לפחות רואים את יהדותם כחלק אינטגרלי מהיותם ישראלים. מדוע, אם כן, רוב רובם של קרוב למיליון הישראלים החיים בחו"ל (!) אינם חלק מהקהילה היהודית במקום מגוריהם- התשובה טמונה בפער מתמשך בגיבושה של זהות תרבותית לאומית ישראלית ברורה. הפער הזה נוצר בעיקר באחריותה של ההנהגה הציונית החילונית בימי ראשית הקמת המדינה. הנהגה זו הובילה בכישרון ובעקשנות למופת את "החזרת עם ישראל לארץ ישראל", ולשם כך אימצה את התנ"ך כאתוס הלאומי של שיבת העם לארצו. אבל בהמשך דילגה מהתנ"ך לפלמ"ח, תוך כדי מחיקה של 2,000 שנות ציביליזציה (במובן של תרבות-על) יהודית. דילוג זה נוצר כדי לגבש את דמות ה"צבר" - יהודי-ישראלי חדש, חסר שורשים וזהות מעמיקה. כל זאת נעשה על רקע דחיקת היהדות למעמד של דת המזוהה עם תככים פוליטיים וכפייה דתית. במצב זה לא התגבשה במדינת ישראל היהודית-דמוקרטית זהות לאומית תרבותית משותפת לעם היהודי. יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם, הבחין בכך לפני שנים, ובאמירה מושחזת פגע בלב הבעיה: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים אבל קיבלנו דור של עמי ארצות". גם היום, שני המקצועות המובילים ברשימת הנכשלים בבחינות הבגרות הם תנ"ך ואזרחות. אפיקורסיות אינה הבעיה, אבל הבורות - כן. זהו האתגר הגדול של הרפורמה הנדרשת במערכת החינוך שלנו. ליבת חינוך יותר יהודית ויותר דמוקרטית (ליהודים) ועם "ארגז כלים" שייאכף על כל זרמי החינוך. ללא כפייה דתית וללא התכחשות של כל אחד למורשתו ולמסורתו. כי לא בשמיים היא. הכותב הוא אלוף (מיל'), נשיא כנס ישראל-שדרות לחברה
שלום כיתה א'
Load more...