ביקורו הכפוי של המנהיג האיראני בלבנון ממחיש לעין כל את מגמת ההידרדרות של אזורנו. אי-הוודאות חזרה למקומה המוביל במזרח התיכון. ארה"ב מסיגה בבהילות את כוחותיה מעיראק, ואין לדעת איזו מדינה תהיה עיראק בעוד כמה שנים - דמוקרטיה חזקה המתעמתת עם איראן? גרורה איראנית? מדינה שתתפצל בין עמיה ודתותיה השונות? אין לדעת. מה שברור הוא שערב הסעודית המודאגת בונה לאורך גבולה עם עיראק יותר מ-800 ק"מ של גדר ביטחון, וירדן סופרת בחשש את 800 אלף העיראקים המתגוררים בה. מי חכם ויידע איך תיראה ירדן בעוד עשר שנים ומצרים של אחרי "עידן מובארק"- איראן, לעומת זאת, עושה כמיטב יכולתה לבנות יכולת גרעינית מבצעית עם טילים בליסטיים ולחזק את שני "מוצבי החוץ" שלה נגד ישראל - לבנון ועזה. ביקורו של אחמדינג'אד בדרום לבנון בא כדי לחזק את תומכיו בלבנון, לוודא שההשקעה האיראנית האדירה בלבנון מקבלת את הקרדיט המתבקש ומתבצעת כראוי, וגם לאותת לישראל שארסנל הרקטות של חיזבאללה מוכן לפעולה אם תבחר ישראל לתקוף באיראן. טורקיה בחרה כבר את הצד שלה ומצטרפת לציר הרשע, הכולל גם את סוריה. בחצר שלנו מקרטע המשא ומתן הבלתי ישיר עם הפלשתינים, ואף אחד לא יופתע אם לא יגיע לסיום מוסכם. משמעותו של מצב זה היא שכל התפתחות אפשרית - ממלחמת אזרחים בלבנון ועד לחזרתה של "חזית מזרחית'''. שתי מסקנות: • על ישראל לעמוד במו"מ עם הפלשתינים על זכותנו לגבולות בני הגנה ולדבוק בעקרון ההגנה על ישראל בכוחות עצמה. לא "נוכחות ישראלית" ולא "סידור ביטחון" אנו צריכים בכל הסדר קבע אם יהיה, אלא את בקעת הירדן (במובן הרחב ביותר של המושג) בריבונות ישראלית. אנו נדאג בכוחות עצמנו לסידורי הביטחון הנדרשים אל מול האיומים המתפתחים. • בנוסף למלחמה בטרור ולמוכנות לתקיפה באיראן, על המטכ"ל של יואב גלנט להתכונן, להכשיר ולאמן את הצבא לאפשרות - עם סבירות ממש לא נמוכה - למלחמה. הכותב הוא נשיא מועצת הביטחון לישראל
