קצבאות הן לא הפתרון

צריך להבין שבישראל אי אפשר יהיה לצמצם את העוני על ידי הגדלת קצבאות וסיוע לעניים. אנו רואים שחלק ניכר מהגידול במספר העניים טמון באוכלוסיות היותר חלשות, כלומר: חרדים וערבים. מדובר באוכלוסיות שהולכות וגדלות.

המדיניות שחייבים לאמץ היא מדיניות שגורמת לאנשים ומסייעת לאנשים לסייע לעצמם. אני לא אומר שצריך להפסיק לסייע בכסף לחלשים, אבל בגדול צריך תוכניות שמפסיקות לעודד ילודה אצל עניים.

זה משהו שנתניהו עשה כשר אוצר. הוא צימצם את קצבאות הילדים שמעודדות הימנעות מעבודה. היום הממשלה בראשותו נוטה לפעול קצת בכיוון ההפוך. חבל שאותה ממשלה שמכהנת עצרה את תוכנית ויסקונסין שהיא המפתח להחזיר אנשים למעגל העבודה. בישראל באופן מכני ואוטומטי יהיה תמיד גידול בעוני. ברגע ששיעורי הילודה בקרב העניים גבוהים משמעותית מאשר אצל אלה שאינם עניים - אז יש פה עניין מכני. זה פלא ששיעור העוני נשאר סטטי בשנים האחרונות.

צריך להגיע למצב של עידוד תעסוקה והשכלה, בעיקר בקרב הציבור החרדי, שלא מקבל לימודי ליבה. כך גם שכשהחרדים רוצים לעבוד, הם מוצאים את עצמם ברמות הכנסה נמוכות. במצב כזה התמריץ להשתלב בשוק העבודה הוא קטן: השכר נמוך, בעיקר ביחס לחלופה של הבטחת הכנסה וקצבאות. כיום יש הרבה קצבאות שמעודדות בטלה והן מותנות בהימנעות מעבודה. צריך לפעול בכיוון ההפוך: אנחנו חייבים לייצר כושר השתכרות.

חשוב לעשות הבחנה בין מי שהוא בעל הכנסה נמוכה באופן זמני, לדוגמה סטודנט, לבין מי שהוא עני בצורה כרונית. הטיפול הנדרש בבעיה הוא בצורות שונות. מכיוון שעוני הוא בעיה רב-מימדית היה נדרש לקבל דו"חות רב-מימדיים. בזמנו היתה התנגדות של הביטוח הלאומי לפרסום מדדים יותר מורכבים, הם רצו שם לשמור על הדברים פשוטים כדי לא לבלבל את הציבור, אבל יש מקרים שונים שנמדדים כעוני והם לא מיוצגים. למשל, אדם עם הכנסה נמוכה אבל עם רכוש רב.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון