לשחרר את ההנהגה

חייבים להמשיך את הלחימה, כי עוד לחץ יגרום לחמאס לשחרר את החטופים, ועם כל הכבוד, יש מדינה שצריכים לחשוב עליה - אומרים אלו שמקדשים את מדיניות הממשלה להילחם גם אם זה מסכן את חיי החטופים. מנגד, אומרות משפחות החטופים, שחררו אותם כעת, כי אחרת אתם חורצים את דינם למוות.

אלא שלצד זאת חייבים לומר באומץ ובצורה חדה וברורה: בלי החזרת החטופים בהקדם, לא יישאר הרבה מהאתוס שלפיו מדינת ישראל לא מפקירה פצועים, שבויים, חללים. ובהיעדר האתוס הזה, כל מה שמדביק את השבטים שחולקים את פיסת האדמה הזאת יתפרק שוב לגורמיו ולא יישאר דבר מרכזי שמאחד אותנו.

יש משהו חמקמק בישראליות שאנו כה מתגאים בה. מסוגלים לצרוח זה על זה, כן ביבי, לא ביבי. כן מדינה פלשתינית, או חלילה מדינה פלשתינית. אבל ברגע אחד, רגע שמסתמן כסכנה לקיומנו, נתייצב זה לצד זה ונילחם עד חורמה ועד מוות כדי לשמור על המדינה ולהתייצב כאחד למען המשך קיומה.

ב־7 באוקטובר, יום המחדל הקולוסלי, ההתייצבות היתה 100 אחוזים פלוס. אנשים עזבו חופשות, משפחות, עלו על מטוסים וחזרו כדי להילחם. לא היה ימין ושמאל, רק תחושה שמה שנעשה לנו כה עצום וגדול שאם לא נכה, נהרוס, נשמיד את הצד השני - לא ננשום. הקולות שקראו להשטיח את עזה הגיעו מכל קצות הקשת הפוליטית. התחושה של צדקת המאבק גברה על כל שיקול אחר. אלא שהתחלנו לדשדש, המטרות היטשטשו, האופק מעורפל, ואין הנהגה אמיצה שאומרת לנו את האמת. כי לומר ״אנחנו ממשיכים במלחמה בכל החזיתות ובכל הגזרות. אנחנו לא נותנים חסינות לאף מחבל... החזרנו עד היום 110 מהחטופים הביתה, ואנחנו מחויבים להחזיר את כולם. זהו אחד מיעדי המלחמה והלחץ הצבאי הוא תנאי הכרחי להשלמתו״, כפי שאמר ראש הממשלה נתניהו בעוד סרטון שפרסם שלשום, שבו דחה את כל ההצעות שהונחו לפתחו לשחרור החטופים - לא נותן אופק שאפשר להיאחז בו.

וכשחבר קבינט המלחמה, השר גדי איזנקוט, אומר שההנהגה אינה אומרת אמת לעם, לא פלא שמתחילים שוב לראות את התפרים הגסים שמחברים את השבטים. ושוב הפגנות נגד הכיבוש, ומשפחות החטופים מסלימות, ובצדק, את מאבקן, ובמפגן מופלא של חוסר מודעות עצמית יוצאת ניקול ראידמן, חברתה הטובה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, ומבקשת מהמפגינים לעזוב את סביבת הווילה בקיסריה, כי לשרה נורא קשה והיא בוכה.

יש להניח שלמשפחות החטופים ולחטופים קשה יותר. שהדמעות שלהם אמיתיות ומוצדקות. לו היתה כאן הנהגה שראויה לאזרחיה, שהיתה בוחנת ולא דוחה אוטומטית כל הסכם שמוצע לה שכולל את שחרור החטופים, גם אם בשלב הראשון משמעותו הפסקת הלחימה, היא היתה זוכה לגיבוי של רוב העם. כולם רוצים את החטופים בבית. כולם מוכנים להמשיך את הלחימה בחמאס, ובעיקר לעצור את התעצמותו ולהבטיח שליטה ביטחונית של ישראל בכל השטח. רק אז יחזור הביטחון בהמשך האתוס הישראלי שמשאיר אותנו מאוחדים כאן - לא מפקירים ומוכנים לשלם את המחיר.