אלימות במשפחה

מחר יציינו ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. גם השנה ייערכו אירועים מיוחדים לציון יום זה ולזכר קורבנות האלימות האינטימית הפוגעת בנשים, ולאחרונה, כפי שמתפרסם, גם בילדים. לרגע קט נסב כולנו את תשומת ליבנו לאחת התופעות הקשות של החברה האנושית כיום.

אלא שלאחר שיכבו האורות אנו נחזור לשיגרה אפורה, שרק מופרעת מדי פעם בפעם על ידי אירוע נוסף. כשזה קורה, הלב מזדעזע בכל פעם מחדש. הכותרות והסיפורים נוגעים בכולנו, אבל מהר מאוד הם נבלעים בבליל החדשות האינטנסיבי.

בשבילנו, העובדים הסוציאליים העוסקים במניעה ובטיפול באלימות במשפחה, הסיפורים הקשים האלה הם מציאות יומיומית. אנו חיים עם הכאב על כל אישה מוכה שמגיעה, עם החרדה לכל ילד החי באותה משפחה ועם העובדה המצערת שגם אם נעשה הכל - לא תמיד נוכל למנוע מן הרע לקרות.

כבר שמונה שנים אני מנהלת את המרכז למניעה וטיפול באלימות במשפחה בהרצליה, אחד מ-84 מרכזים הפרושים ברחבי הארץ וממומנים בידי משרד הרווחה והרשויות המקומיות. הנשים הסובלות מאלימות מגיעות אלינו שפופות, כנועות, בוכות, פוחדות, רועדות, ובתהליך איטי וארוך מלוות על ידינו ומתחילות לגלות את הכוחות הטמונים בהן. הן משילות אט-אט את המסכות והשכבות שעטו על עצמן במשך שנים, נפתחות, מספרות, מקשיבות, מתחזקות ומתעצמות.

ראשית, הן צריכות להודות בפני עצמן שהן סובלות מאלימות, שכן רק אז יכול להתחיל מסע של ריפוי. והמסע קשה כי אי אפשר עוד להכחיש, להסתיר. צריך להתמודד עם רגשות הבושה והאשמה שאופפות את חייהן. רק כשהן יצליחו להניח בצד את הרצון להסתיר, להדחיק, הן יוכלו להבחין בהשלכות האלימות על חייהן ועל הנפש הרכה של ילדיהן. הן תראינה את רצונם של הילדים בחיים שקטים, ללא איום ופחד, וסוף סוף תוכלנה להגדיר לעצמן מה הן רוצות ובוחרות לעשות בחיים.

בשביל כל זה הן צריכות אוזן קשבת, יד מושטת לעזרה שתכוון ותוביל אבל לא תחליט בשבילן, כי הרי כבר לקחו פעם אחת את החופש שלהן והובילו אותן למקום לא רצוי. האוזן הקשבת יכולה להיות של חברה, בת משפחה או אוזן קשבת מקצועית. מבחינה זו תפקידנו, כמטפלים, הוא בעיקר לאפשר להן את חופש הבחירה לצעוד בדרך שהן בוחרות בה; עם הרבה כבוד וסבלנות מצידנו, עם הרבה אמפתיה, הבנה, אמונה בכוחן והכרה בסבלן.

ויש גם הצד של הגברים, אלה שכולנו אוהבים לשנוא כי הם הפוגעים, התוקפים. אבל גם הגברים האלימים המגיעים אלינו לטיפול סובלים. הם לא רק כועסים, זועמים, מרביצים. הם גם כואבים, חוששים, מרגישים נטושים וחלשים מבפנים. כעסם וזעמם הם שמיכה ענקית המכסה על כאב עצום שהם מרגישים בתוכם, כאב מפצעי ילדות שעדיין לא הגלידו וממראות קשים שראו בבית ההורים. הם מרגישים שלא רואים ולא מבינים אותם, והם לא מוצאים את השפה הרגשית לבטא את עצמם.

כל אלה אינם מצדיקים התנהגות אלימה, אך מאפשרים לנו להבין מה עובר במוחם ובליבם. גם הם זקוקים לנו. לכך שנקבל אותם, נכיל את הכאבים והפחדים שלהם ולא נתמוטט מסיפורי חייהם הקשים ומזוועות מחשבותיהם. הם צריכים שנוקיע את ההתנהגות האלימה ונשים לה גבולות, אבל שגם נהיה מוכנים לשמוע את כל הסיבות והנסיבות שהביאו אותם לנהוג כך. הם זקוקים לנו כדי ללמוד ליצור מערכות יחסים שאין בהן כוחנות ושליטה וכדי לטפח אמונה בכוחם להשתנות ולבחור להתנהג אחרת.

ויש עוד צד במשוואה העגומה. מה איתנו, העובדים הסוציאליים והמטפלים השונים? מה אנו צריכים? הכרה, קבלה והרבה תמיכה כדי שיהיה לנו הכוח לעזור למי שזקוק לעזרה.

הכותבת מנהלת את המרכז לשלום המשפחה במחלקת הרווחה בעיריית הרצליה