תרגילים מדיניים

לאחרונה התבשרנו על כוונת האיחוד האירופי לגנות את ישראל על כישלון המגעים עם הפלשתינים ועל הכוונה להציב אולטימטום להכרה חד-צדדית במדינה פלשתינית, וזאת אם בתוך שנה לא תחול התקדמות משמעותית אשר תביא להסכם בין ישראל לרשות. הדאגה נובעת מההערכה כי המהלך של האיחוד מתואם עם ארה"ב, אשר בינתיים נמצאת מאחורי הקלעים.

הכרזה זו מצטרפת להצהרת נשיא ברזיל, שאליו הצטרפו מנהיגי ארגנטינה ואורוגוואי, בדבר הכרה במדינה הפלשתינית. לא מדובר כאן באירועים העומדים בפני עצמם אלא במסע בינלאומי מתוחכם שעורכת הרשות מאז נובמבר 2009. הנוסחה היא גאונית. הפלשתינים מייצרים הצהרות תמיכה בהכרזתם באופן מדורג, מתוך מגמה להפוך את ההכרזה הפלשתינית החד-צדדית למהלך טבעי וכמענה לקהילה הבינלאומית.

דוברי ישראל נוהגים מאז סוף 2009 להגיב על המהלך הפלשתיני בצורות שונות. היו בכירים שגרסו כי מדובר באיומי סרק וכי הכרזה מסוג זה תביא לביטול הסכמי הביניים. היו כאלה שהצהירו כי "גם אנחנו יכולים לעשות צעדים חד-צדדיים". דיפלומטים ישראלים בניו יורק צוטטו לא פעם באומרם כי "ארה"ב לא תאפשר אישור ההכרזה במועצת הביטחון".

נתחיל מהסוף. אם יש מסקנה אחת שניתן להסיק מההתנהלות האמריקנית בשבועות האחרונים היא שאי אפשר לסמוך על וטו אמריקני אוטומטי. להפך. חוסר יכולתו של אובאמה לכפות הסכם, לצד תמיכה בינלאומית בהכרזה הפלשתינית, עשויים לסייע לארה"ב להימנע מהטלת וטו. מדיניות שכזו יכולה להתקבל גם אם הנשיא אובאמה ייכנס לשנת בחירות. התנהלותו בשנתיים האחרונות מוכיחה כי הוא ויתר על חלק ממצביעיו היהודים וכי הוא סומך על השלמת החסר בקרב מצביעים אחרים.

אסור לישראל לזלזל בהכרזה הפלשתינית. מיד לאחר אישור ההכרזה באו"ם יכולה ישראל למצוא את עצמה במצב של גינוי קבוע באו"ם על כך שהיא מפרה את ריבונותה של המדינה הפלשתינית. רוצים דוגמה? אי כיבוד חופש התנועה של תושבי פלשתין יגרור צעדים של ממשלות שירצו להביע את מורת רוחן, ולכן יקשיחו את נוהלי התנועה לנושאי דרכונים ישראליים. טענות פלשתיניות על הפרת ריבונות כלכלית עלולות לגרור הגבלות על אנשי עסקים ישראלים.

מי יעשה זאת? נורבגיה, למשל, תשמח להיות הראשונה. גם שבדיה, שלא לדבר על טורקיה או ונצואלה, וזאת בלי שדיברנו על מדינות מוסלמיות שבאופן שיטתי מתנגדות לכל דבר שקשור לישראל. מי שמודאג מתהליך הדה-לגיטימציה נגד ישראל, צריך לדאוג כעת יותר.

אך דאגה היא לא תוכנית פעולה. המאבק עובר לאו"ם וחשוב להכין אותו כבר עתה. המאבק דורש עורמה ופעילות שקטה כדי למנוע החלטות בוועדות השונות. די לקרוא על התנהלותו של שגרירנו באו"ם לשעבר, אבא אבן, בתקופות הקשות כדי להבין שלצד הדיפלומטיה הפומבית יש חשיבות מכרעת לעורמה מדינית, לדיפלומטיה שקטה וליחסים הבלתי פורמליים שיש לנו עם מדינות שאין לנו עימן יחסים דיפלומטיים. דרושים צניעות ותחכום, שכל כך אפיינו אותנו בעבר והלכו ונעלמו ככל שהלכנו והתחזקנו.

אפשר, למשל, לנצל את החשש של מדינות שירצו לתמוך במהלך הפלשתיני על ידי כך שעוד מיעוטים ולאומים, שלא זכו עד עתה להגדרה ולהכרה, יפעלו באותה הצורה. לסמוך על כך שאמריקה של אובאמה תמיד תעמוד לצידנו זו טעות של בת יענה הטומנת את ראשה בחול.

הכותב הוא יו"ר הפורום למזרח תיכון חכם