אתמול בדרכי לבאר שבע, לשידור המשחק בליגת העל בין מכבי ת"א להפועל ב"ש, עידכן אותי דני נוימן בבשורה המרה וסיפר לי על התאונה הקשה שעבר אבי כהן. הייתי בהלם. בשבילי אבי כהן הוא לא רק שחקן גדול ואחד מבכירי הכדורגלנים אלא חבר מדהים. ההיכרות האישית שלי עם אבי החלה כשהוא חזר מליברפול בקיץ 1981 ואני הייתי בן 17, השוער השני של מכבי ת"א. שיחקתי עם לא מעט שחקנים בארץ ובחו"ל בקריירה שנמשכה קרוב ל-20 שנה, אבל אבי היה הגדול מכולם. דרכינו הצטלבו גם בנבחרת ישראל, שם אבי לא היה רק בלם אלא מנהיג אמיתי שממנו קיבלתי הרבה טיפים. הוא היה בלם עם ניסיון עשיר בליברפול ובמכבי ת"א, ואני שוער בראשית הדרך. הטיפ הכי גדול שקיבלתי ממנו, ואולי זה נשמע הכי פשוט, הוא "כשיש לך הזדמנות - תעבוד קשה כדי לקחת אותה". כשוער צעיר זה כיף גדול, ואף מעניק לך תחושת ביטחון, שיש בלם כזה לפניך. מבחינת האישיות, אבי היה דומיננטי מאוד וידע לעשות את ההפרדה בין החיים במגרש לחיים מחוצה לו. מצד אחד מקצוען על המגרש שמתאמן קשה כדי להצליח, ומצד שני איש שמח ומצחיק מאוד - אבל מחוץ למגרש. כשאבי הפך למאמן, הוא לקח אותי לכל מקום שבו אימן, אם זה בנתניה, בית"ר ת"א או אשדוד. הדבר הכי גדול אצלו הוא שאין בו רוע. אבי תמיד רואה את הצד החיובי של החיים ותמיד זמין לחברים שלו. שלשום, אחרי שהגיש את תוכנית הספורט "זה ברשת" ברשת ב', הוא קפץ אלי. מי האמין שאחרי 24 שעות הוא ייאבק על חייו. אני מאמין שאבי כהן ייצא מזה. הוא ווינר ופייטר. אני מאמין, מקווה ומתפלל שהוא יעבור את זה.
מאמין, מקווה ומתפלל
, עודכן
Load more...