הפייסבוק הוא הדמון האולטימטיבי. 500 מיליון גולשי אינטרנט נכנסים לאתר, רבים מהם גולשים אליו מדי יום. ילדים מבלים באתר שעות והמבוגרים מביטים בהם בתדהמה מהולה בחשש. "מה הם עושים שם כל הזמן-", הם שואלים ולא טורחים להתעניין מה בעמת מתרחש באתר. אין פלא שכאשר מתפרסם סיפור שמאשים בצורה ישירה את פייסבוק כסיבת ההתאבדות של נער, נרשמת בהלה. הלוגיקה שמובילה לחשוב שפייסבוק גורם להתאבדויות היא פגומה ושטחית. כ-400 איש מתאבדים מדי שנה בארץ, לרבים מהם יש חשבון בפייסבוק. לרבים מהם יש גם מכונית, נעליים ומברשת שיניים. פייסבוק מביא משהו חדש. הוא מפורר אבחנות קודמות בין "פרטיות" ל"ציבוריות", "אינטימיות" ל"פומביות". הוא מאפשר סוג חדש של תקשורת שיכולה להיות מקסימה ומרתקת, אך גם אכזרית ומזעזעת. אך האם לפנינו "התאבדות פייסבוק-". הנה ניסוי מחשבה קצר: נניח שהנער שהתאבד היה עושה זאת לאחר סידרה של שיחות טלפון משפילות. האם היינו מדברים על "התאבדות טלפון-". אותן ההאשמות שמפנים כיום כלפי פייסבוק הפנו בשנות ה-90 כלפי צ'אטים, ואחר כך כלפי פורומים. הפאניקה מאמצעי תקשורת חדשים ומהפכניים מוכרת היטב בהיסטוריה של הטכנולוגיה. "פאניקה מוסרית" דומה נרשמה בתקופת הרדיו, הקומיקס, הטלוויזיה, הרוקנרול ועוד. כיום "הפאניקה המוסרית" מופנית כלפי מתבגרים וההתנהגות שלהם ברשת: שעות מול המסך, חשש מבידוד, מניכור. כמה אירוניה יש להיסטוריה. עד לפני כמה שנים הפאניקה הופנתה כלפי הרחוב, כלפי השכונה. נטען אז שילדים שמסתובבים ברחובות חשופים לסכנות של ממש. "בואו, שחקו קצת בבית", התחננו ההורים. כיום, נוזפים בילד: "אולי די כבר עם האינטרנט? אולי תצא קצת החוצה-!". יש להדגיש: בפייסבוק טמונות סכנות בדומה לסכנות שאורבות לנו ברחוב. אותם ילדים בריונים שמסתובבים ברחובות מסתובבים גם באינטרנט, אותם פדופילים, אותם גנבים. הניסיון לצייר את "האינטרנט" כמקום מסוכן ומאיים נגוע בבורות. פייסבוק הוא זירת מפגש, והדינמיקה שנוצרת במפגש תלויה בראש ובראשונה בנפגשים. הכותב הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בביה"ס לתקשורת של המכללה למינהל
הכי קל להאשים את הפייסבוק
Load more...