את ההתקוממות העממית-לאומית המתרחשת במצרים מבטאת להפליא דווקא השורה הפותחת את ההמנון של פועלי כל הארצות: "קו-ם ה-ת-נ-ע-ר-ה ע-ם ח-ל-כ--ה ע-ם ע-ב-ד-ים ו-מ-ז-י ר-ע-ב". מה שמוכיח שלא צריך להיות סוציאליסט כדי להתקומם נגד מצב כלכלי, חברתי ופוליטי בלתי אפשרי.
בכל הנוגע למצרים לא מדובר כאן במלחמת מעמדות אלא במצוקה שמקיפה מעמדות שונים בחברה: מהעניים המתגוררים בבתי קברות, דרך המובטלים ובני המעמד הבינוני והסטודנטים שאינם רואים לעצמם שום עתיד. כולם חיים זה שנים מעבר לייאוש. המצוקה הזאת היא שדוחפת אנשים להתקומם. ההיסטוריה גדושה ומלאה בדוגמאות למכביר של שלטון מדכא, אטו-ם וקשוח לב מול סבלם של נתיניו המבקשים שינהגו בהם כבאזרחים. יציאת העם העברי ממצרים כבר אמרנו?
רק אנשים יהירים ומתנשאים אינם מבינים שסיר לחץ שמחממים ללא הרף וסותמים את שסתום הביטחון שלו - סופו שיתפוצץ, ואין כוח בעולם שיוכל להחזיר לתוכו את הקיטור. גם לא המיליציות של המפלגה השלטת.
ככה זה מאז ומתמיד, וככה זה יהיה בכל מקום שבו חיים בני אדם על פני כדור הארץ. וזה מוכיח שוב כי למרות האינטרסים הלאומיים, הגבולות המדיניים וההבדלים האתניים והתרבותיים המפרידים בינינו - כשהדבר מגיע למצוקות אמיתיות, הזעם האנושי הוא אחד. האנושות היא אחת.
בהשאלה למהומות במצרים אשוב למהפכה אחרת, זו המכונה מהפכת הסטודנטים בצרפת במאי 1968. גם אז עמד זעם מצטבר של אנשים מול אטימות של שלטון. וזה היה במדינה דמוקרטית נאורה, בתנאים ובמצב הרחוקים מאלה הקיימים במצרים. וקל וחומר שזעמו של העם המצרי חזק שבעתיים.
אמנם, כמו במצרים, התקוממנו נגד נשיא שמרן - אך לא עריץ. פעלנו בתוך ש-ליה מרופדת של חברת שפע דמוקרטית למרות כל פגמיה. אבל אירועי מאי 1968 היו מהפכניים כיוון שהדרישה המרכזית היתה שיתוף האזרחים בהחלטות הנוגעות לגורלם בכל תחומי החיים. מהפכת מאי 1968 היתה רעידת אדמה. היא לא רק הביאה לסיום שלטונו של הנשיא דה גול אלא חשוב מכך: הרסה מבנים מחשבתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים בני מאות שנים. אלו שעדיין, בגלל אטימות או קוצר ראייה, מחמיצים את הרחש הרועם הבוקע ממצרים, מקלים ראש במהפכה אנושית שתתחולל בסופו של דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו