מצרים

בימים הראשונים של הפגנות הענק במצרים, יצאה איראן בקריאה לשליטי מצרים שלא לנהוג ביד קשה נגד המפגינים. לנוכח הזיכרון הטרי של הדיכוי האכזרי מצד הרפובליקה האיסלאמית נגד המפגינים שיצאו לרחובות בערים שונות באיראן לאחר הבחירות בקיץ 2009, שתוצאותיהן המזויפות השאירו את אחמדינג'אד בשלטון לקדנציה נוספת, לא היה אפשר שלא להזדעזע מהצביעות המשוועת.

אלא שלמשטר באיראן זה לא הפריע. מבחינת האיראנים, המחאה הציבורית הרלוונטית לצורך השוואה עם מה שמתרחש בימים אלה במצרים לא טמונה בהפגנות ב-2009 אלא במה שהתרחש באיראן 30 שנה קודם. כזכור, המהפכה האיסלאמית ב-1979 סימנה את סוף עידן המונרכיה באיראן ואת ההתערבות של ארה"ב בנעשה במדינה. בעיני סגן מפקד משמרות המהפכה האיראני, המודל שיצרה אז המהפכה האיסלאמית באיראן מתרחש שוב במדינות איסלאמיות חדשות.

לכן שר החוץ החדש של איראן, סאלחי, שיבח את העם המצרי על שהוא עושה היסטוריה. הוא טען שהאירועים בתוניסיה ובמצרים מוכיחים שתקופת היהירות הגלובלית מגיעה לסיומה, ההגמוניה האמריקנית באזור מסתיימת, והעמים הערביים הוכיחו שאינם מוכנים להיות אדישים ל"פשעים של המשטר הציוני". הוא הבטיח שהרפובליקה האיסלאמית תתמוך בעם המצרי, ושבאמצעות ההפיכה העם המצרי ימלא תפקיד משמעותי ביצירת מזרח תיכון איסלאמי.

לא מפתיע שאיראן מנסה להדגיש במיוחד את אלמנט האיסלאם כאשר היא מתייחסת להתקוממות העם במצרים. מעבר לרצון שלה להציג את מה שמתהווה במצרים כחיקוי של המודל האיראני, הדגשת האלמנט הדתי נועד ליצור בסיס משותף בין איראן למדינות ערב. איראן חייבת לטפח בסיס כזה כדי לבסס את ההגמוניה שלה במזרח התיכון. איראן יודעת שאי אפשר לשלוט בכוח הזרוע בלבד, ושצריך תחושת סולידריות ואחווה בין העמים כדי שאיראן תיתפס בעיניהם כמי שראויה למלא את תפקיד המדינה המובילה באזור. הדגשת הבסיס המשותף של השנאה לישראל עוזרת במידה מסוימת, אבל זה כנראה לא מספיק כדי לגשר על הפערים ההיסטוריים העמוקים בין הפרסים לערבים.

בהקשר הזה, מצרים היתה אתגר קשה עבור השליטים באיראן. ניסיונות ההתקרבות של איראן למצרים בשנים האחרונות נחלו כישלון. הביטויים הגוברים של התערבות איראנית בעזה, ואפילו במצרים עצמה (חשיפת התא של חיזבאללה ב-2009) הכעיסו מאוד את מובארק. שורה של התבטאויות מצריות נגד הכיוון הרדיקלי שאותו אימצה איראן, וגם ניסיונות ההתערבות שלה בענייניה הפנימיים של מצרים, הופיעו באופן גלוי בתקשורת המצרית הרבה לפני חשיפת המגמה הזאת בוויקיליקס. איראן מקווה לנצל את ההתפתחויות במצרים לטובתה, אבל לא בטוח שתצליח. לא ברור עד כמה הדת תשחק תפקיד בממשלה החדשה שתקום בסופו של דבר במצרים. בכל מקרה נראה שהתחושות המצריות הלאומיות הן חזקות. לכן לא ברור אם איראן תצליח לקרב את מצרים "החדשה" אליה באופן שהיא רוצה.

האוכלוסייה באיראן רואה את מה שקורה במצרים ושומעת את התמיכה שהמשטר מביע בהתקוממות העממית. וזה יכול לפעול כבומרנג ולעודד את העם האיראני למחאה נגד המשטר שלהם. העובדה שהמשטר האיראני הוציא להורג לאחרונה מספר שיא של אסירים אולי מהווה תזכורת לאוכלוסייה באיראן: לא לגזור גזירה שווה ממה שקורה במצרים למה שקורה באיראן. המסר שהמשטר האיראני מנסה להנחיל לעמו הוא שהעם האיראני כבר עשה את המהפכה שלו, והגיע ליעד של מדינה איסלאמית לפני 30 שנה. ימים יגידו.

הכותבת היא ראש תוכנית בקרת נשק וביטחון אזורי במכון למחקרי ביטחון לאומי