מהפכות

תוניסיה, מצרים - ועכשיו גם איראן? מוקדם מאוד לקבוע, כמובן, אבל אין ספק שתמיכת המשטר האיראני במפגינים במצרים בשבועות האחרונים חוזרת אליו בימים אלה כבומרנג.

תחת ארגון מנהיגי האופוזיציה (התנועה הירוקה), ותוך כדי התעלמות מאזהרות מפורשות להימנע מכך, יצאו בימים האחרונים מפגינים רבים לרחובות טהרן וערים אחרות באיראן כדי להביע תמיכה בהפיכות במצרים ובתוניסיה, ולהשמיע קריאות אל עבר השליטים המקומיים: "מוות לדיקטטור".

כשמשווים את המצב הפנימי שהיה במצרים (לפני עזיבתו של מובארק) לזה של איראן היום, אפשר לראות קווי דמיון. לפחות במהות, אם לא במידה. בשני המקרים מדובר במשטרים מדכאים, ששוללים חופש בחירה וחירויות בסיסיות מהאזרחים. בשני המקרים לאזרחים נמאס, והם זועקים לחופש, לשחרור מהכבלים ולביסוס דמוקרטיה.

אז איך זה שהמשטר באיראן הביע תמיכה נלהבת במפגינים המצרים תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שלאיראנים יש בסיס זהה - ואף מוצק הרבה יותר - למחאה?

מילא הזיכרון הקצר של המשטר לגבי האופן שבו הוא "טיפל" בהפגנות ההמונים בקיץ 2009. אבל מה יש למנהיגים לומר היום נגד ההפגנות המתחדשות במדינה, כאשר רק לפני שבוע שיבחו את מאבקם של המצרים נגד מובארק-

לא צריך להמעיט ביכולת של המשטר באיראן לעשות ספין מכל סיפור. במקרה של ההפגנות באיראן ההסבר חוזר למגרש הנוח כל כך למשטר, קרי ההתערבות הפסולה של גורמים חיצוניים בנעשה במדינה. המשטר טוען שראשי האופוזיציה באיראן פועלים תוך כניעה למזימות של ארה"ב וישראל - עד כדי כך שחברי פרלמנט קראו להוצאתם להורג.

ומה בדבר ארה"ב? הממשל האמריקני הבין, כנראה, שהפעם אין דרך להתחמק ממתן תמיכה למפגינים. ייתכן שהבין גם שמה שלא יעשה, איראן תאשים את ארה"ב בהתערבות פסולה, ולכן זו לא סיבה לשתוק (כפי שעשה ב-2009). הילארי קלינטון הביעה תמיכה חד-משמעית בשאיפות המפגינים ואיחלה להם אותה ההזדמנות שהמצרים השכילו לתפוס. היא האשימה את המנהיגים באיראן בצביעות, בכך שהם תומכים במפגינים במצרים אבל פועלים כדי לעצור כל גילוי של מחאה באיראן.

למרות הדמיון בין המאבק בשתי המדינות מבחינת אוכלוסייה שפועלת להסיר משטר מדכא, יש הבדלים חשובים בין מצרים לאיראן. במובן מסוים שתי המדינות הן כמעט תמונת ראי האחת של האחרת. בנושאי חוץ, השלטון המצרי תחת הנשיא מובארק היה גורם מתון ומייצב במזרח התיכון. מובארק היה קול שפוי יחסית שהבין את ערך היחסים האסטרטגיים עם ישראל, והתנגד לדרך הרדיקלית שאימצה הרפובליקה האיסלאמית. זאת, על רקע העובדה שהאוכלוסייה במצרים נתפסת כקיצונית יותר בכל הנוגע ליחסים עם ישראל, וגם לא בהכרח מאושרת מהחיבוק של ארה"ב והמערב.

באיראן, לעומת זאת, המשטר קיצוני וקנאי, ושואף להגמוניה אזורית. התקווה לאיראן "אחרת" נעוצה באוכלוסייה שלה. ההערכות הן שהציבור הצעיר ברובו מאס במגמות ה"אנטי" של המשטר - נגד ארה"ב, נגד ישראל. התקווה במערב היא ששינוי במשטר באיראן יסמן גישה מתונה ומאוזנת יותר כלפי חוץ, ואז אפילו התוכנית הגרעינית האיראנית תתנהל בקונטקסט אחר, הרבה פחות בעייתי מבחינת ההתנהגות האזורית של המדינה.

ומילה על גל המחאה השוטף את האזור. אפשר להיסחף בהתלהבות אחר כל מאבק של עם לשחרור משלטון עריץ, אבל מעבר לרומנטיזציה של המאבק לדמוקרטיה יש מציאות קשה בכל הנוגע לביסוס מדינה דמוקרטית חדשה. כפי שהתברר במקרים אחרים בעבר, עצם הבחירה הדמוקרטית - בבחינת הרוב קובע - אינה מבטיחה התנהלות מתונה מצד הגורם הנבחר. בטווח הארוך, אם לא מתבססת תרבות דמוקרטית, כולל כיבוד זכויות המיעוט, זה יכול גם להביא לעריצות מסוג חדש.

הכותבת היא ראש תוכנית בקרת נשק וביטחון אזורי במכון למחקרי ביטחון לאומי