כבר עם הראש בהצלבה

סוף כל סוף קיבלנו אתמול משחק כדורסל גדול, עם רמה נאותה ומתח כמו שצריך. בלי שום קשר לתוצאה הסופית, המשחק הזה יכול לקדם את מכבי ת"א מבחינה מקצועית כיוון שאפשר ללמוד ולהתקדם ממנו כקבוצה. הצהובים באו מוכנים למשחק במטרה להוציא את נבארו מהעניינים בשני צידי המגרש עם התנפלות הגנתית ברגע קבלת הכדור ויציאה גבוהה אליו בפיקנרול עם רוטציה מצוינת, שהביאה עזרה אפילו על חשבון השארת אליהו על סאדה או רוביו הנמוכים בצד החלש.

בהתקפה ראינו אסרטיביות של אידסון ואליהו, מה שהוביל את מכבי ליתרון על גבול הרצוי באזור הדו-ספרתי. במחצית השנייה ראינו ברצלונה אחרת: יורה שלשות באחוזים מדהימים (המשך ישיר למשחק הליגה האחרון שלה בו קלעה 14 מ-26 בסרגוסה), משחקת עם סאדה במקום רוביו, מייצבת את ההגנה על סחורצאניטיס, משתמשת באנדונג לשחרור הלחץ עם קליעות מחצי מרחק ובעיקר חוזרת לשטף ולשקט שכל כך מאפיינים אותה. בארסה הוכיחה אופי פעמיים: גם כשחזרה מפיגור 12 וגם כשהתאוששה מהשטות של אלן אנדרסון, ש"עשה טאנוקה בירד".

מבחינת מכבי, שבארסנל שלה יש הגנת מאצ'-אפ זון מצוינת, היה כדאי אולי ברגעים שבהם ברצלונה צברה ביטחון בקליעות מבחוץ לנסות לגרום לה לחשוב - כפי שאמר פעם אטורה מסינה - כי בלאו הכי הצהובים חטפו שלשות באישית. אולי באזורית היה יותר קל לכסות את השלשות של טרנס מוריס, שבכל הקליעות שלו עמד עם שתי רגליים מיושרות לטבעת. זאת, בייחוד כשסאדה ורוביו אינם מהווים איום ואפשר "לרמות" מהם בהגנה.

אם אמרנו שזה משחק שאפשר ללמוד ממנו, אז הלקח העיקרי הוא שהדאבל-אפ על סופו ברמות האלו של מאסות וגובה מחייב תגובה מיידית של הוצאת כדור והכנסה בחזרה לשיפור עמדה, הענשה בעזרת חיתוכים לסל או באמצעות שלשה מבחוץ של האיש שנשאר פנוי.

עכשיו העיניים נשואות לווילנה בשבוע הבא. אם אתם שואלים אותי, עדיף לשחק באואק"ה נגד פנאתינייקוס הלא מרשימה מאשר נגד קאחה לבוראל מסיבה פשוטה: מכבי עד היום לא הסתדרה עם הספרדיות. נקווה שתהיה פעם ראשונה.