ליל שבת קודש. אני עומד ודורש בענייני פרשת השבוע, פרשת ויקרא, בנושא הקורבנות. סמוך אלי יושבים הרב אודי ובנו יואב בן ה-11. עיני הילד ננעצות בי, לא מרפות. "עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש", אני אומר, "ממש כמו הקרבת הנפש שלנו כאן ביישוב איתמר". השעה 1:00 אחר חצות, אני נם את שנתי. הטלפון מצלצל, ואני שומע צעקות: "יש יריות לידנו, משפחת פוגל, תבוא תבוא". מזנק ממיטתי ורץ במעלה הגבעה. בפתח הבית, על דלת הכניסה, מודבק דף בריסטול ורוד וכתוב שם: "מזל טוב להדס, התינוקת החמודה". נכנס פנימה. תוהו ובוהו, מהומת אלוהים. הגעתי לחדרם של אודי ורותי. קפאתי במקומי. שניהם שרויים היו ללא רוח חיים. הדס הקטנה, לא שפר מזלה, דוממת, מתה. יואב מוטל על גבו והעיניים, אותן העיניים שננעצו בי בתפילת השבת, נטולות מבט, מתות. אלעד בן ה-4 גם הוא כבר אינו בין החיים. נסער יצאתי אל האוויר הקר. ראשי סחרחר עלי ועיניי דומעות. המעבר החד מתפילת ליל השבת, המרוממת כל כך, לבעתת המוות לא נתפס. אכן סוד. ניבאתי ולא ידעתי את אשר ניבאתי. ואנו ממשיכים. יוצאים להתבוננות אפופת כאב איום ונורא, אך ממשיכים הלאה. אי אפשר אחרת. ניגון חרישי נשמע בחללו של עולם, קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול.
הכותב הוא הרב הצבאי הראשי לשעבר ותושב איתמר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו