אני מנסה להיכנס לנבכי נפשה של האישה ההולכת בעוד קצת יותר מחודש ללוות את בעלה, שהיה האזרח מספר אחת בישראל, לשערי הכלא. גילה קצב יודעת, וכנראה גם ידעה במשך 40 שנות נישואיה, על מעלליו של בעלה. לא פגשתי בכל שנותיי כמטפל זוגי מקרה שבו האישה לא חשה או לא ידעה, אולם פגשתי הרבה נשים שבחרו לשתוק, לא לעורר מהומות, להכחיש. גילה קצב בחרה לא להראות שהיא יודעת. אלמנטים תרבותיים באישיותה, תפיסות עולמה, הרצון לשמור על שלמות המשפחה - כל אלה הביאו לבחירתה לשתוק. מנגנון של רציונלזיציה כדי ליישב את חוסר ההתאמה בין האיש החביב, האב המסור והבעל הנאמן - לבין איש הסמכות המנצל בכוח. את הביטול העצמי אנו פוגשים אצל הרבה נשים שחיות לצידו של בעל ולא מפתחות חיים משל עצמן. לעומת גבר, הערך של שמירת המשפחה אצל האישה גבוה הרבה יותר. אישה תעדיף להעלים עין ולהתפשר על כבודה - למען השלמות המשפחתית. גילה קצב חייבת להיאחז ברעיון שלפיו "אם היא לא יודעת - זה לא קיים" כי ברגע שהיא תעז לפגוש את המציאות, היא לא תוכל לעמוד בה. המצב הנוכחי מכריח אותה לעמוד מול מנגנון ההכחשה שבו השתמשה במשך שנים כה רבות. האם היא תמשיך להשתמש בו כאסטרטגיית הישרדות? האם היא תתמוך בבעלה למרות הכל? האם היא תישבר ותתמודד מול האמת של עצמה? רק ימים יגידו. הכותב הוא מייסד ומנהל מקצועי במרכז "מעוף" להתפתחות אישית, ומחבר הספר "מסע קבוצתי"
עד מתי היא תמשיך להכחיש?
Load more...