אסד עשוי ליפול

כולנו עדים למתרחש בשכנתנו הצפון-מזרחית ועוקבים אחר המתרחש שם באדיקות. לפי שעה, שתי השאלות המרכזיות הן: מהם סיכויי הצלחת ההפיכה בסוריה והפלת משטר אסד? מה עדיף לישראל-

דבר אחד ברור: על רקע השינויים הדרסטיים במדינות ערב - תוניסיה, לוב, תימן, מצרים - מגיעה המהפכה האזרחית-מוסלמית לשכנתנו הצפונית. אלא שיש דברים המייחדים את אופי השלטון בסוריה לעומת שאר המדינות שעוברות שינויים. בעוד המדינות שצוינו הן מוסלמיות, בסוריה יש שלטון עלאווי של קבוצה הנחשבת כופרת מבחינת האיסלאם. העלאווים סותרים את התפיסה הדתית של מוחמד כאחרון הנביאים, ובכך הם בעצם הפכו עצמם לכופרים (מורתד) שדינם מוות בעיני האיסלאם.

אביו של בשאר אסד, חאפז, פנה ב-1977 לשייח' מוסא צדר - שנחשב בזמנו לסמכות דתית שיעית בכירה - וביקש ממנו לציידו בפסק הלכה (פתווה) שעל פיו העלאווים הם מוסלמים. השייח' צדר העניק לאסד את האישור המבוקש, אך כולם ידעו שמדובר בפסק הלכה פיקטיבי וכי הוא נאנס בעל כורחו לעשות זאת. המבחן בפועל היה בפברואר 1984 כאשר בעיר הסורית הצפונית חמאה החלו אנשי דת - במסגרת תפילות יום השישי - להשמיע דרשות על כך שלא ייתכן שהכופרים מנהלים את סוריה, אשר בעבר נחשבה לערש האיסלאם. דרשות אלו הביאו את אסד האב "לשכנע" את המוסלמים בעיר בדרך אופיינית ומקורית משלו: הוא שלח עשרות טנקים לחמאה והללו חרשו הלוך וחזור את הרובע העתיק. כל מה שנקרה בדרכם נהרס כליל על תושביו. בתוך כ-36 שעות נהרגו כ-30 אלף מוסלמים באזור. מאז, איש לא העז להתקומם נגד אסד או לטעון שהעלאווים אינם מוסלמים.

שונה המצב בימינו. אסד הבן אינו כאביו. הוא לא האריה מסוריה. הוא לא מסוגל להפעיל את הטנקים ש"ישכנעו" את התושבים באשר להיותו מוסלמי. גם התושבים אינם אותם תושבים, הם אינם האזרחים שהופתעו מהטנקים. מהצילומים שהוברחו מההפגנות בסוריה ניכר שהאוכלוסייה מלאה כעס גם במישור הדתי וגם במישורים אזרחיים. בסוריה יש אבטלה גדולה ועוני רב. אם נוסיף לכל אלה את המהפכות שהוזכרו לעיל, נקבל את הגורמים לחיזוק הרצון להתמרד נגד השלטון בראשותו של אסד. האזרחים כבר לא חוששים מהשלטון והם מאמינים שאפשר להפילו. לא רק אנשי העיר הדרומית דרעא החליטו להרים את נס המרד. הדבר הגיע גם למקומות שלא היינו מצפים שהאש תגיע אליהם, כמו עיר הנמל לטקיה, עיר שמצויה באזור ש-90 אחוזים מתושביו הם עלאווים. גם לדמשק, מעוז השלטון העלאווי, הגיעו ההפגנות.

אם כך, האם זה טוב לישראל שהנשיא אסד ייפול-

הניסיון, שאמנם אינו רב, מצביע על כך שאם יש סיכוי לשלום בין ישראל לשכנותיה, זה יכול להיות עם מוסלמים. יעידו על כך מצרים וירדן, ובניגוד אליהם יעידו לבנון וסוריה הלא מוסלמיות. התסבוכת הדתית המצויה בלבנון, כמו גם הזיהוי הדתי של העלאווים בסוריה, מקשה מאוד על אפשרות מציאת פתרון סביר לסוגיות סבוכות שבין ישראל לשתי מדינות אלה. הרקע לקושי הוא לא רק הקשיים האובייקטיביים אלא בעיקר החשש של העדות הלא איסלאמיות שהן תיתפסנה כמחזירות שטחים רק כדי למצוא חן בעיני המערב וישראל ובניגוד לתפיסה האיסלאמית. כלומר, רק מוסלמי אמיתי יכול לעשות שלום והסכם על שטחים עם ישראל. מכאן המסקנה היא שסביר להניח שהשלטון בסוריה ישתנה בעתיד הנראה לעין, וכי הדבר יגדיל את הסיכויים לנורמליזציה אזורית ובהחלט ייטיב את היחסים שבין ישראל לשכנותיה.

הכותב הוא ד"ר במחלקה למזרח תיכון במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון