חודש וחצי בדיוק אחרי פיגועי 11 בספטמבר, הנשיא בוש חתם על חוק חדש: "חוק הפטריוט" העניק לרשויות האמריקניות כלים נרחבים למניעת טרור, שחלקם הפכו עם השנים שנויים במחלוקת, כמו ההקלות בביצוע מעקב אחרי אזרחים שנחשדו בטרור, הידוק אבטחת הגבולות ומעקב אחרי עסקאות פיננסיות.
אך הביקורת או התמיכה בחוק כמעט לא משנות, משום שהמעשה החשוב קרה ברגע שבו בוש הרים את העט: ארה"ב הבינה שהיא עברה אירוע משנה מציאות, ובית המחוקקים שלה הזדרז לפעול כדי להתאים את המערכת המשפטית למציאות החדשה.
סדרה ארוכה של חוקים נחקקה בעקבות אותם הימים. חוקים שהסדירו את המאבק בטרור, את הפיצויים לקורבנות ואת היחס למדינות שמממנות טרור. ידידתנו הגדולה מיהרה להקים קרן, שממנה היא משלמת עד היום לנפגעי טרור שתובעים את זכויותיהם - מנפגעי עיראק ואפגניסטן ועד לדיפלומטים לשעבר שנלקחו כבני ערובה בטהרן ב־1979.
לא כל דבר צריך ללמוד מאמריקה, אבל במקרה הזה כדאי ללמוד על חשיבותו של בית המחוקקים דווקא בשעת משבר, וזה שיעור חשוב במיוחד במדינה שעברה שנה מטלטלת בכל הקשור לרשויות השלטון.
באחד מהרגעים התמוהים שאירעו בהפגנות הרפורמה, ח"כ נעמה לזימי פסעה לתוך נתיבי איילון, מוקפת מאבטחים. יש מקום להרבה סוגי ביקורת על הצעד הזה, אך הוא בעיקר מבטא את הבלבול המוחלט ביחס לתפקידה של הכנסת כרשות מחוקקת. במאבק האיתנים שהתנהל בין הממשלה לבית המשפט, מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות כדי לתמוך בזו או בזה. הם דיברו בלהט על הפרדת רשויות, אך בעצם ראו לנגד עיניהם רק שתיים מתוך השלוש: המבצעת והשופטת. הרשות המחוקקת אמנם נתנה בראש בוועדות, אך המשיכה להיות שקופה בשיח החדש על איזון הרשויות. מה הפלא שחברת כנסת הולכת להפגין במקום למלא את תפקידה?
משבר המלחמה גימד את משבר הרפורמה, וכמו שאמר צ'רצ'יל - אסור לפספס משבר טוב. לא שיש משהו "טוב" בסיטואציה הנוכחית, אבל היא לפחות יכולה להזכיר לרשות המחוקקת את תפקידה: לוודא שמערכת החוקים שלנו מתאימה למציאות החדשה.
כיום, אין למדינת ישראל תשתית משפטית מספקת להתמודדות עם תביעות של נפגעי טרור, ויוכיחו זאת עשרות ואולי מאות נפגעי האינתיפאדה השנייה, שעדיין נגררים מדיון לדיון, חלקם במשך יותר מ־20 שנה, בניסיון להשיג מעט צדק.
7 באוקטובר הוא 11 בספטמבר שלנו. מעגל הפצועים והשורדים הוא חסר תקדים. בבדיקה האחרונה שערכתי, ב־33(!) משפחות איבדו את שני ההורים. אלפי אנשים הולכים לדרוש, ובצדק מוחלט, פיצויים שונים - אובדן כושר עבודה, נכות, פגיעה נפשית, נזקי רכוש וכן הלאה. יש שתי אפשרויות: שהכספים האלה יגיעו מקופת המדינה (הביטוח הלאומי, משרד הביטחון וכו') - כלומר מהמיסים שלנו - או שישראל תחליט סוף־סוף לגבות אותם מהרשות הפלשתינית ומחמאס. זוהי אפשרות מעשית לגמרי, שכבר יש לה תקדימים, אך הם הושגו בבתי המשפט ולא קובעו בחוק.
יש שתי אפשרויות: שהכספים האלה יגיעו מקופת המדינה (הביטוח הלאומי, משרד הביטחון וכו') - כלומר מהמיסים שלנו - או שישראל תחליט סוף־סוף לגבות אותם מהרשות הפלשתינית ומחמאס
יחסית למדינה שהעבירה השבוע בקריאה ראשונה שטות גמורה כמו "הצעת חוק יום האחדות", אנחנו מפגרים מאחור בכל הקשור למבול התביעות שהמדינה תעמוד בפניו בעוד זמן קצר, וזהו עוול גדול שפוגע בראש ובראשונה באלו שכבר נפגעו מאוד. הגיע הזמן שבמדינה למודת הטרור שלנו יסדירו בחוק את גובה הפיצוי שמגיע לכל אחד מסוגי הנפגעים, ואת האופן שבו המדינה מתכננת לגבות אותו מאויביה.
השיח הפוליטי בישראל מחריש כמעט כל שיח אחר. הדיון המתמשך בגורלה של הממשלה משכיח את הדבר היותר חשוב - תפקוד הכנסת בזמן הווה. אם בית המחוקקים שלנו יצליח לתפוס את גודל השעה ולפעול בהתאם - זו יכולה להיות, כפי שאמר צ'רצ'יל גם במקרה הזה, שעתו היפה ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו