זמן להתפכחות

לאחר שקראתי את מאמרו של זלמן שובל, "למצוא את יוזמת השלום הנכונה" ("דעות", 12.4), ובו הביע את התנגדותו ליוזמת השלום של "ישראל יוזמת", חשבתי לעצמי כי למדינת ישראל היה מזל שבעת הקמתה הנהיגו אותה אנשים כמו דוד בן-גוריון, שתפיסת עולמם המדינית התבססה על חשיבה רציונלית, מפוכחת ומציאותית שהסכימה לחלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית.

כך זכתה ישראל בהכרה בינלאומית, הצליחה להגן על עצמה במלחמת העצמאות, כשהעם בישראל הכיר בצדקת עמדתו הפוליטית של מנהיגה.

מו"מ עם מדינות ערב אינו תהליך קל והוא מחייב מיומנות, הבנה, ניסיון, וארשה לעצמי לומר - גם הכרה של העולם הערבי, שפתו ותרבותו. בין יוזמי הצעת יוזמת השלום האזורית החדשה, "ישראל יוזמת", יש מגוון של אישים מתחום הביטחון, הכלכלה, הפוליטיקה והאקדמיה. לכולם ניסיון אישי ומקצועי, ויש כאלה ביניהם שניהלו בעבר משא ומתן עם מדינות וגורמים במדינות ערב, ובהצלחה. הצלחת התוכנית עשויה להביא להכרה של כל, או רוב, מדינות ערב בישראל, אם יוכתר משא ומתן כזה בהצלחה.

יש לציין כי כמה קביעות שגויות נפלו במאמרו של שובל. ראשית, היוזמה הישראלית אינה הסכם מפורט, אלא תגובה נדרשת למסגרת ההצעה הסעודית שאומצה על ידי הליגה הערבית, ובה מוצעים סיום הסכסוך הערבי-ישראלי, הכרה כוללת של העולם הערבי בישראל, כיבוד גבולות מדינות האזור ונורמליזציה ביחסים עם ישראל. הנקודות האלה מהוות שינוי משמעותי לעומת העמדות הקודמות של העולם הערבי.

מרואן מועשר, שר החוץ הירדני לשעבר, הבהיר שההצעה הערבית אינה מדברת על זכות השיבה וכי הוא, כאחד המנסחים של ההצעה, מפנה את תשומת ליבנו לכך שבניגוד להחלטת האו"ם בנושא הפליטים בהצעה התווספה המילה "בהסכמה", בכוונת מכוון, מתוך ידיעה שישראל לא תהיה מוכנה לקלוט אצלה את פליטי 1948.

בכל פעם שיש סיכוי, ולו קלוש, להסדר שלום, יוצא הימין במתקפת "הפחדה", אך מעולם לא הצליחו אנשים אלה להסביר מה יש להם להבטיח לעם היושב בציון מבחינת תוכנית בעלת סיכויים כלשהם להגיע להסדר עם העולם הערבי - הסדר שיהיה גם מקובל על מרבית העולם. לכותב שורות אלה היו שיחות ופגישות עם מנהיגים בעולם הערבי, מנהיגים ממדינות שיש לנו איתן קשרים וכאלה שאין לנו איתן קשרים. צריך להקשיב ולהבין אותם (ורצוי בשפה הערבית) ואת האינטרס שלהם, לפחות של רובם, לסיום הסכסוך. רק כך נוכל להתמודד עם הבעיות שאיראן וגרורותיה מעמידות בפניהם ובפנינו.

דווקא עכשיו, על רקע ההתרחשויות בעולם הערבי, יש מקום לכך שישראל תשמיע קול ברור, רציונלי ומפוכח, ולפיו היא רוצה ומעוניינת לחיות בשלום עם שכנותיה ולסיים את הסכסוך המתמשך בתנאים שיבטיחו את קיומה והגנתה.

אילו הצעה ערבית כזאת היתה מוגשת לישראל בעת ההכרזה על הקמתה, אני בטוח שבן-גוריון היה מקבלה ברצון, וכך היה עושה גם רוב רובו של העם.

הכותב הוא עורך דין ולשעבר שר בממשלות ישראל