הסקר שהוכיח כי הישראלים הם בין העמים המאושרים בעולם, הפתיע לא מעט אנשים. הסקר שערכה חברת גאלופ העולמית מצא שישראל היא בין שבע האומות השמחות בתבל, לפני מדינות כמו בריטניה או ארה"ב - 63 אחוזים מן הישראלים אומרים שהם מרוצים מחייהם. לא מפתיע שאנשים מופתעים, כי אחרי הכל ישראל היא מדינה שנמצאת תחת מצור קבוע של עוינות מצד שכנותיה. הילדים בישראל נאלצים לסכן את חייהם במלחמות אינסופיות כשהם מגיעים לגיל 18, ורבים כאן מתקשים להתפרנס. אותי, לעומת זאת, זה לא מפתיע. כמי שעלתה לארץ מבריטניה, אני כבר מודעת היטב להבדל שבין הבריטים לישראלים. בבריטניה, שם יש שלום ושפע, אנשים נוטים להיות אפורים כמו מזג האוויר. הם מאופקים ופסימיים. בישראל, לעומת זאת, מדינה שבה חיים בצל איום של השמדה, אנשים נוטים לחיות בשמחה תחת השמש. נראה שהישראלים באמת נהנים מהחיים הרבה יותר. כמובן, אלה הן הכללות. יש גם שפע של בריטים שמחים וישראלים נוירוטיים וקודרים. אבל בהכללה, ומתוך הניסיון המוגבל שלי, בישראל יש לישראלים נטייה לפתוח את הלב, נטייה שנעדרת בבריטניה. הסיבה היא משונה לכאורה: בבריטניה אנשים קודרים יותר דווקא כי יש להם כל כך הרבה. תרבות הצריכה ומדיניות הרווחה בבריטניה מספקות לאזרחים את כל מה שהם רוצים ויותר מכך. העוני המוחלט הוא נחלת העבר. גם לעניים יש טלוויזיות עם מסך שטוח ואייפונים. הפרדוקס הוא שככל שלאנשים יש יותר, הם רוצים עוד. מדינת הרווחה יצרה תרבות של "מגיע לי", שבה אנשים מצפים לקבל את כל מה שיש לאחר, וכך הם לעולם אינם שמחים בחלקם. לא פחות חשוב הוא הוואקום המוסרי והרוחני בלב החברה הבריטית. השחיקה השיטתית של זהותם הדתית והלאומית גוזלת את המשמעות של חיי הפרט והחיים הלאומיים בד בבד. במשך שנים טענו כי התרבות הבריטית גזענית, אימפריאליסטית ומעמדית ויש להחליף אותה ברב-תרבותיות ובפוליטיקלי קורקט, והנטייה להאשים את המסורת הבריטית בכל החוליים מירמרה את האזרחים, שאינם חשים גאווה בתרבותם. בישראל, לעומת זאת, יש תחושה של מטרה לאומית משותפת. יש גאווה בעבר. במסורת. זה לא שאין הבדלים ופערים עמוקים בחברה הישראלית, אבל ברמה הבסיסית ביותר רוב הישראלים יודעים כי ארצם ניצבת בקו החזית של המאבק לחיים ולחירות, וכולם שותפים במאבק. להיות חלק משאיפה אצילית זו כבר גורם להתרוממות רוח. אבל הישראלים יודעים גם לאהוב את החיים כשלעצמם, ונטייה זו שורשיה ביהדות עצמה, דת שקשורה הרבה יותר לעולם הזה מאשר לעולם הבא, בניגוד לדתות אחרות. עוד סיבה לשמחה הישראלית קשורה בתכונה נוספת שמאפיינת ישראלים: תמימות. כן, אני מודעת לשחיתות שפושה ברבדים רבים בחברה, אבל עדיין - כאינדיבידואלים יש בישראלים תמימות ופתיחות שחסרה בבריטניה. בבריטניה אנשים מדברים לעיתים קרובות בסוג של קוד: לא אומרים את מה הם שבאמת מתכוונים. יש גם ציניות אינסטינקטיבית שמציעה מבט פסימי ביסודו על הטבע האנושי. הישראלים לעומת זאת ישירים, חסרי ניואנסים, ויש שרואים בכך גסות. אבל למעשה הם פשוט לא חושדים אינסטינקטיבית כי הדבר הגרוע ביותר לפניהם. להפך. למרות הדברים הנוראים שהעם היהודי חווה, כאינדיבידואלים הם אופטימיים. לא סתם המשפט שאני שמעתי בארץ הכי הרבה היה "הכל יהיה בסדר". אולי בגלל שהאלטרנטיבה היא פשוט נוראה מדי. וחברה שבנויה על תקווה היא חברה מאושרת.
