הדברים הקטנים: אח שלי, יובל, נפל בלבנון

שנים של אזכרות, נאומים, הצהרות, הכל בגדול ומלא קלישאות. אבל מי ידבר על הדברים הקטנים? על נעלי הבית שעדיין מתחת למיטה, על החדר בבית שלעולם יהיה "החדר של יובלי", על יום שישי בשעות בין הערביים, כשכולם מתכנסים בבית לקראת שבת והרדיו מנגן, ועיתון, ופרחים, והגוף מתכווץ מגעגועים.

זה אחרת כששמים בצד את הדברים הגדולים, למשל: "במותם ציוו לנו את החיים", "אין מזור לכאבכם", "מי ייתן ויהיה זה החלל האחרון", שוב מילים ומשפטים גדולים. בואו נדבר על הדברים הקטנים: על הדפיקה בדלת, על הצעקה, על אבא שממלמל: "זה לא יכול להיות", על הקומנדקר, על מטח הכבוד, על העפר שנזרק, על סבתא, שראתה כבר הכל, הולכת בדממה אחרי הנכד שלה בארון.

"פרחים שנקטפו", "חירפו את נפשם", "נפלו במערכה", מה אומרות המילים הללו? בואו נדבר על לילה חשוך, על פחד, על עייפות. בואו נדבר על השנייה, על האש, המכה, הבכי, הזעקות. יובלי, היה לך קר? רק שתדע, שאם אמא היתה לידך, היתה מכסה אותך ומחבקת חזק ומחממת אותך. אני בטוחה, כי אמהות אלופות בכל הדברים הקטנים.

בואו נדבר על ערב ליל הסדר, על ראש השנה, על חתונות, לידות, ימי הולדת, מחייכים, צוחקים, אבל תמיד עם הכאב הזה עמוק בבטן. בואו נדבר על יום העצמאות, כשכולם צוחקים ושבעים, והראש, הראש עוד ביום האתמול, ביום הזיכרון. רגע, לאן הלכתם? למה כל כך מהר? עוד קצת תהיו איתנו, עוד קצת בדברים הקטנים.

* * *

"יהי זכרם ברוך" - מילים גדולות לזיכרונות קטנים, זיכרונות וגעגועים לריח הגריז בידיים, לנעליים הגבוהות שמחכות לצחצוח, לריח הגוף ביום שבת בבוקר, לשלולית המים על הרצפה מהמקלחת הארוכה, לתנועה הזו שתמיד היית עושה עם האף, לסתם מילים קטנות כמו: "יובלי, אתה יכול לבוא רגע-".

"משפחת השכול", גם זה די גדול. האמת, אין כזו משפחה, פרט למבט הזה בעיניים, המבט החלול, הבוהה, זה כל הדמיון בינינו, אבל חוץ מזה, כל משפחה עם עצמה, עם הגעגועים שלה, עם הבגדים בארון, עם המחברות, התקליטים, הספרים, מברשת השיניים, הדסקית ששוכבת במגירה, אתם יודעים, עם כל הדברים הקטנים.

הכותבת היא אחותו של יובל הראל, שנהרג במלחמת לבנון ב-08.06.82