כך הוכרעה גרמניה הנאצית

השבוע צוין בעולם יום הניצחון (8 במאי) של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. יש לא מעט היבטים שניתן לדבר עליהם בהקשר זה, אבל ראוי, בין השאר, להזכיר כי הניצחון הושג בזכות הפצצות אסטרטגיות. יותר ממיליון וחצי טונות של פצצות המטירו כוחות הברית על ערי גרמניה. חלק מההפצצות ייצרו "סופות אש" מכוונות, בעירה אדירה השואבת לתוכה אנשים וחפצים ומכלה אותם כליל. שטחי ענק נשרפו בברלין, מינכן, דורטמונד ועוד. ההערכות מדברות על יותר ממיליון אבידות, יותר משליש מהם הרוגים (בהם רבבות ילדים), ועל כ-8 מיליון שנותרו חסרי בית.

מאמץ איתנים צבאי זה הופקד ב-1942 בידי ארתור "המפציץ" האריס. הוא הכריז על מטרתו באופן תנ"כי למדי: "הנאצים נכנסו למלחמה תחת האשליה הילדותית שהם יפציצו את כולם ואיש לא יפציץ אותם... הם זרעו רוח, וכעת יקצרו סופה". וסופה אכן קצרו.

למאמץ הצבאי היו כמה תכליתות. חלקן צבאיות: לשתק את התעשייה הגרמנית ולפגוע במורל החיילים הגרמנים בחזית. חלקן אזרחיות: לגרום לעם הגרמני לשלם מחיר כבד על תוקפנותו, ולהעלות את המורל בקרב בעלות הברית. רוב ההיסטוריונים בימינו, כחלק ממגמה צדקנית ידועה, מתאמצים להראות שהמאמץ נכשל, אך בסך הכל המטרות הושגו במידה לא מבוטלת של הצלחה.

שנה לאחר המלחמה הפך האריס למפקד חיל האוויר וקיבל תואר אביר. לצד זאת הוא נתקל גם בביקורת חריפה. פגוע, דחה האריס תואר אצולה ועזב לדרום אפריקה. ב-1953 העניק לו צ'רצ'יל תואר ברון, והוא שב לאנגליה. ב-1992, שמונה שנים לאחר מותו, הציב ארגון ותיקי מלחמה בריטים פסל לזכרו. בטקס הרשמי, בנוכחות המלכה אליזבת, צעקו מפגינים אנגלים שהאריס היה פושע מלחמה, ובמשך חודשים היה צורך להגן על הפסל מפני השחתה. המחלוקת במערב נמשכת: כיצד יש לשפוט את הפצצות השטח? כל אחד נאחז בעובדות התורמות לעמדתו. ובכל זאת, יש דרך להכריע. מי מוכן להסתכן בכך שגרמניה היתה מנצחת במלחמה בשל סיום הפצצות השטח? ונניח שהניצחון כבר הובטח בלי קשר, מי היה רוצה שבמקום גרמניה החרבה, שחונכה מחדש, נקבל גרמניה לא פגועה שעשויה בתוך 15 שנה להפוך שוב לנאצית, כפי שקרה אחרי מלחמת העולם הראשונה?

הניצחון במלחמת העולם השנייה מעיד כי כדי לנצח במלחמה יש לשלם לא רק מחיר דמים, אלא גם מחיר מוסרי של השלת נורמות שאנו דבקים בהן בשעת שלום. במלחמה נדרשים אכזריות, קור ואפילו נקמנות. אין מלחמות טהורות, משום שכשצד אחד שומר על הכללים בזמן שהצד השני מפר אותם - הצד המפר זוכה ביתרון לא הוגן. לכן הכלל המוסרי קובע שהתוקפן, מפר כללי המוסר והלוחמה, הוא הנושא באחריות המוסרית למעשי הצד המתגונן.

האדם שמוכן להילחם בתוקפן, כמו האריס, הוא גיבור, לא פושע. אפשר לא לחבב אותו, אבל אי אפשר לא להכיר בתרומתו. כל הקורא להאריס פושע, חוטא בהענקת משקל שווה לתוקפן ולמתגונן, לתאב המלחמה ולחפץ השלום. הוא גם מעניק להיטלר פרס: מערב שנלחם בידיים קשורות בכבלי מוסר צדקני ובלתי ראוי. מערב שכזה יתקשה לנצח את הרשע שוב.

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה