מכתב לנשיא: לעולם לא נחזור לקווי 67'

כבוד נשיא ארה"ב, היה בישראל מי שאמר ש"קווי 67' מזכירים לנו במידה מסוימת את אושוויץ". לא פחות. דברים אלה אינם מיוחסים לח"כ בליכוד או בימין הישראלי. לא לגזען, לא לאיש קיצוני. את הדברים הללו אמר שר חוץ בעל עמדות פייסניות ושמאליות במיוחד. איש תנועת העבודה אבא אבן ז"ל.

ההשוואה החדה הזאת מקפלת בתוכה תפיסה רחבה יותר: מקווי 67' אי אפשר להגן על שום יישוב בישראל: לא על נתניה, שתתקרב למרחק של 14 ק"מ מהם, לא על באר שבע, שתתקרב לכדי 16 ק"מ, לא על חיפה, שתתקרב ל-30 ק"מ מקווים אלו, ובטח לא על נתב"ג - שיימצא במרחק של 6 ק"מ מקווי 67'. מי מאיתנו ירצה להמריא - או לנחות - מנמל תעופה המצוי בטווח אפסי כמעט מהרקטות של חמאס? אין ישראלי שיסכים לחזור למצב כזה. גבולות 67' יחנקו את ישראל, כפי שחנקו אותה עד ערב מלחמת ששת הימים.

שלא לדבר על הזכויות ההיסטוריות שיש רק לעם אחד בעולם על חבלי ארץ אלה: השומרון ויהודה הם ערש המולדת של העם היהודי. אדוני הנשיא, 300 אלף ישראלים בחרו לחיות את חייהם מעבר לקווים אלה.

לא בכדי היתווה ראש הממשלה מנחם בגין מדיניות שאומצה מאז על ידי (רוב) ממשלות ישראל: "הקו הירוק קרס, נפל ולא יקום עוד לעולם". ייתכן שלא שמעת על תפיסתו של בגין, אבל גם אם לא - גם נשיאי ארה"ב, שוודאי מוכרים לך, קלינטון, בוש ורייגן, תמכו בזכותה של ישראל להחזיק ב"גבולות בני הגנה", גבולות שיבטיחו את ביטחונה בכל הגזרות. וכאשר הרשות הפלשתינית חוברת לחמאס, חשיבות הגבולות מקבלת משנה תוקף.

היו שביקרו את דבריו של ראש הממשלה נתניהו בסיום הפגישה עם אובאמה על שאמר שישראל לא תחזור לקווי 67'. כנראה המבקרים לא מבינים מהי מנהיגות. מנהיגות עומדת על האינטרסים הלאומיים דווקא במצבי מבחן, דווקא במצבים הנוחים פחות. כבר ראינו חיוכים על מדשאות הבית הלבן. ישראלים רבים משלמים על חיוכים אלה בדמעות: זוכרים את ספטמבר 93' ואת הסכמי אוסלו? מספטמבר כזה אני חושש. מספטמבר שבו מביאים רב מרצחים כמו ערפאת לבית הלבן ומגלים חולשה. אם נגלה עוצמה, נחישות ואחדות לאומית - נצלח את ספטמבר 2011 טוב יותר ממה שמתארים הפסימיסטים.

אחרי הכל, בכל נאומיו, בשבוע שעבר ובאיפא"ק, אמר נשיא ארה"ב שסכסוכים פותרים במשא ומתן ולא בצעדים חד-צדדיים. נשמע מוכר?

הכותב הוא סגן יו"ר הכנסת ויו"ר צוות התגובות של הליכוד