המסמך הנקרא "מכתב גמליך", שנשלח מאדולף היטלר לאדולף גמליך מיחידת התעמולה של צבא בוואריה אחר מלחמת העולם הראשונה הוא מכתב ידוע לחוקרים. אלא שהעותק הנמצא בארכיון במינכן הוא עותק לא חתום, והמסמך שאותו רכש מרכז ויזנטל הוא לטענתם המקור ועליו חתימתו של היטלר. החתימה אושרה לדבריהם פעמיים, על ידי מומחה לכתב היד של היטלר, בשנים 1988 ו-1990. עם זאת, רצוי להיות זהיר במיוחד משום שכבר היו בעבר גילויים כביכול של כתבי יד של היטלר, למשל יומנו, שנחשפו אחר כך כזיוף, וקיימים מעט מאוד מסמכים אותנטיים בחתימתו של היטלר. דווקא בנושא כל כך רגיש יש להיות זהיר במיוחד, וחשוב לבחון את המסמך שמרכז ויזנטל רכש בכל דרך. המחיר ששולם תמורת המסמך נמוך מאוד, ובכל זאת מדבר הרב מרווין האייר, ובצדק, על מסמך בעל ערך גדול, ונשארת התהייה כיצד נמכר במחיר כזה. שאלה נוספת היא כיצד ייתכן שהסוכן שממנו נקנה המסמך החזיק בו 20 שנה ויותר לאחר שהוכחה הטענה שאכן חתימתו של היטלר מתנוססת עליו. עם זאת, למכתב נודעת חשיבות רבה בשני תחומים. הראשון, הוא מוכיח שוב את טענותיו של הזרם האינטנציונליסטי במחקר, זרם הטוען למעורבותו של היטלר בעיצוב המדיניות כלפי היהודים מתחילת דרכו הפוליטית ולאורך כל התהליך מטעמים אידיאולוגיים ומפחד עמוק שהיה טבוע בו מפני היהודים. הפחד ניכר כבר במסמך זה, שהוא הראשון מכל אלה שכתב - היטלר בעיקר הכתיב - בנושא זה. הזרם הנגדי במחקר, הפונקציונליסטי, טוען ש"הפתרון הסופי" והשואה התחוללו לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים כלכליים וחברתיים. השני, המכתב אינו מדבר על הרג יהודים והשמדתם אלא על סילוקם משום הסלידה מהם, משום שהם גזע זר החי בגרמניה, שומר על זהותו העצמית כבר אלפי שנים, ולמרות זאת יש לו זכויות כמו לכל אזרח. לכן המכתב מציע לא לנקוט פוגרומים הנובעים מרגשות, אלא אנטישמיות שמבוססת על היגיון ועל מאבק חוקי שיטתי שיסלק את זכויות היתר שלהם. המטרה הסופית של חקיקה זו תהיה סילוקם הכללי של היהודים, וככל הנראה כוונתו לסילוקם מגרמניה. השלב הראשון אליו התכוון היה חקיקה וגירוש, ואחר כך, ככל שהתבסס בשלטון, הלכו הצעדים והחריפו עד שהגיע שלב ההשמדה. הכותבת היא פרופ' באוניברסיטת תל אביב
