מצוקת הקיבוצניקים

מצוקת הפנסיונרים בקיבוצים עלתה לאחרונה לדיון בכתבת התחקיר של מוטי גילת, והנושא הזה עולה על רקע ציון 100 שנים לתנועה הקיבוצית. מצוקת הפנסיונרים מעלה בעיה מוסרית ומבנית המחייבת תשובות שחורגות מן השיגרה.

תהליך ההתפוררות של המערכת הקיבוצית מקורו בשינויים במקור הסמכות בקיבוצים. כאשר מקור הסמכות היה חיצוני למסגרת הקיבוץ - כלומר המדינה ומוסדותיה - התקיימה מערכת של בלמים ואיזונים שנוצרה ונשמרה באמצעות המערכת התנועתית.

כך, למשל, משרד השיכון היקצה לתנועה יחידות דיור, ואלה הוקצו לקיבוצים הבודדים על ידי המערכת התנועתית לאחר שיקול דעת. זו היתה השיטה. הקצאות של מכסות ייצור, תקציבים ומקורות מימון ניתנו לקיבוצים באמצעות המערכת המרכזית של התנועה הקיבוצית, והיא זו ששקלה ואיזנה, ובמידה רבה גם מנעה מצבים של איפה ואיפה.

במהלך העשורים האחרונים מקור הסמכות עבר מן המערכת התנועתית המרכזית למערכת האזורית, כלומר - מקור הסמכות עבר לכל קיבוץ בודד בפני עצמו. בנקודה הזו אבדה הדרך. אין איזונים, אין בלמים. זו אינה קביעה ערכית אלא קביעה מבנית. כאשר אין סמכות שתחזיר סוטה מהדרך לדרך הישר, במוקדם או במאוחר תיווצר סטייה. והסטייה תמיד תהיה על חשבון החלש, כי זה טיבו של עולם. למאפיין זה אין תקנה.

המדינה, על כל מוסדותיה הציבוריים, כולל הבנקים, החלה להתנהל ישירות מול כל קיבוץ בלי לקבל על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי במקום מוסדות התנועה הקיבוצית. התנהלות זו טמנה בחובה אסונות. לרוב הקיבוצים אין הכלים המקצועיים והניהוליים לבניית מערכות תכנון, ביצוע ובקרה הולמות לטווח רחוק. מצד שני, המדינה, באמצעות פקידיה, לא רק שלא תרמה לייצוב המצב אלא ניצלה את ההזדמנות לכסח ולהתכסח עם כל מה שמריח קיבוציות. התוצאה היא שדווקא החלשים בקרב הקיבוצניקים, כלומר הפנסיונרים, נפגעו.

מה בכל זאת אפשר לעשות? המדינה יכולה לקחת לעצמה את הסמכות ולשנות מציאות. רשם האגודות השיתופיות כבר הגדיר, למשל, את גובה פנסיית המינימום, אבל הדרך לתיקון עדיין ארוכה.

המדינה צריכה לבנות במהירות מנגנון שיוך נכסים לכל קיבוץ ולצאת בחקיקה ברורה שתגבה את המנגנון הזה. הנכסים ישויכו כמובן לקיבוצניקים על פי קריטריונים בסיסיים של ותק ועוד פרמטרים רלוונטיים נוספים. בנוסף, הקיבוץ יחויב לפדות, על פי בקשת החברים המבוגרים, את נכסיהם אם הם יבקשו זאת. כך יהיה אפשר לשמור על זכויותיהם וכבודם של הקיבוצניקים המזדקנים.

הפנסיונרים בקיבוצים נלחמים כיום על הזכות להתקיים בכבוד. המדינה צריכה להתערב בחקיקה מהסוג שהצעתי. יש להבין כי ללא הגדרת מקורות הכנסה בעלי משקל (הפניית שכר דירה מהשכרת דירות, כמקובל בקיבוצים רבים כיום, מציעה הכנסה קטנה מדי), וללא חקיקה כופה מצד המדינה, נמשיך לקרוא על הקיבוצניקים המזדקנים הסובלים ממצב כלכלי קשה, עד שהחלשים ייתמו.

הכותב הוא חבר קיבוץ כפר עזה, דוקטורנט העוסק בנושא הפילוסופיה של השינוי בקיבוץ