אל תקריבו את גלעד

חמש שנים גלעד שליט יושב בשבי. חמש שנים עם ישראל נחלק לשני מחנות. המחנה שמאמין ששחרור מחבלים בעיסקת חילופי שבויים הוא אסון לעם ישראל, והמחנה שגורס שכוח ההרתעה של מדינת ישראל לא יקום או ייפול על כתפיו של חייל בודד או על ידיהם של אלף רוצחים. זה לא סוד שאני נמנית עם המחנה השני, המחנה שממאן לקבל את השבי כברירת מחדל.

ההבדל ביני לבין מתנגדי העיסקה, החרדים לגורלו של עם ישראל בשל שחרור רוצחים, הוא בניואנס של קרן אור בודדה. גם אני חוששת, אבל כשאני עוצמת את עיניי אני רואה את רון בן ה-28. את הבן של בתיה, את האח של דודו וחן, את אבא של יובל, את האיש שלי, שנזנח בארץ האופל.

ההבדל ביני לבין מתנגדי העיסקה הוא שאני התבוננתי במו עיניי בהתנפצותה של התקווה. כשישי, הטייס שטס עם רון, הגיע לדירה הקטנה שלנו בשיכון משפחות ברמת דוד, פניו אמרו ייאוש. מעטים האמינו שרון נטש בחיים. לימים, כשקיבלנו את אות החיים הראשון מרון, נשלחה לביתי עוגה ענקית ממפקד הבסיס דאז. היה זה יום חג. יום הולדת שני, האמנו בנאיביות אופטימית.

"שלא תעזי לבכות על הזקן והעיניים הנוגות, הוא חי", נזפו בי הקרובים. אכן הוא היה בחיים. שבוי, עצוב, אבל חי. אחר כך בא השקט, שהתמתח לידי ניתוק מוחלט. נעדרות נצחית שהחלה בתקווה גדולה והסתיימה בריק של 25 שנים.

גם מתנגדי העיסקה לא מאחלים לגלעד את גורלו של רון, אבל הם, ברצונם, יכולים להדחיק את רון לפינות חשוכות. לי אין הפריבילגיה לעצום עיניים, כי שאני עוצמת אותן אני רואה אותו. שבוי ומובס ואיננו.

המחשבה שהדבר היחיד שניתן לעשות למען גלעד הוא להביע כאב מתסכלת. מעט מאוד אנשים מושלכים לסיטואציה שבה חיים אביבה ונועם כבר חמש שנים.

מעט מאוד אנשים נאלצים להתמודד עם סקרים של בעד ונגד החיים של בנם. מעט מאוד אנשים היו מקבלים בהבנה את צרכיה של המדינה להקריב את בנם בעודו בחיים למען ביטחונה.

מתוך מכתב פומבי שפירסמה אמש אישתו של הנווט השבוי רון ארד, לקראת ציון 5 שנים לחטיפתו של גלעד שליט במוצ"ש