רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה

הייתי החייל הראשון שנחת על אדמת אנטבה. תפקידי היה לסמן את המסלול ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש. כ-25 דקות אחר כך יוני נתניהו כבר היה פצוע קשה, הרשקו סורין פצוע קשה ו-105 בני הערובה מוכי התימהון היו בדרך להרקולס מספר ארבע, מתערבבים עם חיילי סיירת גולני וכוח הרפואה המוטס. הייתי האחרון שעזב את אדמת אנטבה תוך כדי שאני מתבשר שיוני כבר אינו בין החיים. הבזקי זיכרון על השיחות האחרונות שלנו, על המבצע שביצענו בעומק סוריה באפריל 1974, כשאני מפקד כוח צנחנים והוא קצין שריון המצטרף אלינו למשימה מיוחדת - הידהדו בי.

אחר כך קיבלתי עדכון על כך ששלושה מבני הערובה נהרגו, והרהורים על שבריריות החיים עטפו אותי מהמקום של עוצמת הנעורים המפעמת בתוכנו, על רקע המוכנות לסכן את עצמנו ואף להקריב את חיינו למען משהו גדול מאיתנו בהרבה.

ממרחק של 35 שנים אני מציין לעצמי כמה תובנות. ראשית, הלוחמים הצעירים - תפקיד הלוחמים הוא לא רק להילחם היטב אלא גם להעניק ביטחון למקבלי ההחלטות. ממשלת ישראל לקחה אחריות עצומה כשאישרה לנו לטוס לשם, מרחק 4,000 ק"מ מישראל. האומץ והביטחון של רבין, פרס ומוטה גור באו מתוך הקרנת תחושת המסוגלות העצומה שלנו, הלוחמים הצעירים, בשיחות ובתדריכים שלפני המבצע. הקרנת תחושת המסוגלות של הלוחמים למקבלי ההחלטות היא מרכיב חשוב מאוד בחוסן האמיתי שלנו.

ועוד דבר על הלוחמים הצעירים, גם בני ה-18 פלוס הם לא ילדים - הם הלוחמים הכי טובים שיש לנו.

שנית, בנוגע לציווי המוסרי להיות חברת מופת: טסנו לשם במטרה אחת ויחידה - להציל את בני הערובה. המבצע ביטא את הערכים העמוקים ביותר שלנו, הערבות ההדדית שעליה התחנכנו: "המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא" ו"ואהבת לרעך כמוך". אותה מחויבות שהביאה אותנו לאנטבה היא הרוח שחייבת להנחות את התנהלותנו מול החלשים ביותר בחברה, בני הערובה של החברה בישראל. אמנם המבצע נכנס לפנתיאון ההיסטוריה הצבאית כאחד המבצעים הנועזים שידעה האנושות, אבל עבור החלשים ביותר בחברה, אלו שאינם מסוגלים לעשות מאומה עבור עצמם, אלו שקופחו מלידה או עקב תאונה או מחלה קשה, אלו המוחזקים במוסדות שיקומיים-סיעודיים כבני ערובה של חברתנו - עבור כל אלה לא צריך לטוס 4,000 ק"מ. עבורם צריך שורה של תיקונים חברתיים אמיצים באמצעות תוכניות חינוך ומופת חינוכי של בודדים וקבוצות, תקנות וחקיקה מתקדמת וכן יצירת רוח התנדבות ועשייה למען החלשים ביותר. העוצמה החברתית שלנו נמדדת בחוליה החלשה ביותר. כדי להיות חברת מופת צריך גם רצף של מבצעי אנטבה חברתיים.

עוד עניין הקשור למבצע הוא בהכרה בכך שקומץ קטן עושה למען הכלל - זה תמיד היה כך, וככל הנראה תמיד יהיה. תמיד נצטרך את רוח אנטבה. רוח הנחישות, רוח המוכנות לעשות למען האחר ולא רק למען עצמנו. תמיד יידרשו לנו נחשונים המזנקים לפני המחנה כולו. תמיד יהיו כאן מעטים המבצעים מעשי גבורה למען הכלל כולו. אני תפילה שהקומץ הזה, עמוד האש ההולך לפני המחנה, יסחף אחריו רבים, שעבורם המטאפורה של מופת אנטבה היא דרך חיים.

הכותב הוא אלוף (מיל') שהשתתף במבצע כלוחם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו