הם מתחילים לטפטף בחזרה, המילואימניקים שלנו. הם חוזרים עם הזקן שצמח יותר מדי, עם האבק והגריז. האבות והאימהות, בני הזוג ובנות הזוג, החברים, הסטודנטים, ההייטקיסטים, החקלאים, המורים, המהנדסים. הם חוזרים, אך לא עם נקודה סופית, אלא עם שלוש נקודות, כי אמרו להם להיות מוכנים לגיוס מחדש.
הם חוזרים, והם צריכים לא רק את הסבלנות או את החיבוק שלנו, אלא בעיקר את תשומת הלב ואת הקשב הציבורי. יש להם תובנות מרהיבות על שדה הקרב, על מצב הצבא בפתח המלחמה, וגם על מצבו עכשיו, שלושה וחצי חודשים אחרי.
הנכס הכי גדול של צה"ל הוא צבא המילואים. גם מספרית מדובר בכוח אדם מאוד גדול, אבל בעיקר איכותית. המשרתים, אותם האנשים שכבר מאה ימים נמצאים מחוץ לבית, הם העילית של העילית. הם מביאים איתם לתוך המערכת הצבאית ידע חיצוני, ניסיון חיים, פרספקטיבה, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה, ובעיקר - הם עונים על ההגדרה "אורח לרגע רואה כל פגע". יש להם תובנות מדהימות, גם אסטרטגיות וגם טקטיות. תקשיבו להם.
ברמה האסטרטגית, תקשיבו להם. הם מספרים איך הלחץ האמריקני משפיע על החיים עצמם, על חיים ומוות לפעמים. הם מדברים על המחסור השערורייתי בתחמושת, רואים איך ה"סיוע ההומניטרי" עובר ישירות לחמאס ומעניק לו זמן מלחמה יקר, רואים בעיניהם איך תושבי עזה מתחילים לחזור לצפון הרצועה לפני שתושבי העוטף חוזרים לבתיהם. את המחדלים הם חווים על בשרם, ומספרים לנו.
גם ברמה הטקטית יש להם תובנות. הם הגיעו ליחידות והתחילו ליזום ולשפר. פרויקט המצלמות, למשל, לא היה קיים בלי המילואימניקים. במסגרת הפרויקט מותקנות על טנקים, על D9 ועל נמ"רים מצלמות שמרחיבות את טווח הראייה באופן מציל חיים ממש. למה הצבא לא עשה את זה עד עכשיו? למה הוא לא עשה את זה מייד עם פרוץ המלחמה? שאלות טובות, אבל כדאי לברר אותן אחרי המלחמה. בינתיים, אותם המילואימניקים ביקשו ויזמו - וגורמים אזרחיים הרימו את הכפפה. כיום מותקנות על הרכבים הצבאיים מצלמות מצילות חיים, בזכות כסף אזרחי של תרומות, רכש אזרחי ומתקינים מתנדבים אזרחיים.
פרויקט המצלמות הוא רק דוגמה. כמותו יש עשרות תחומים שהמילואימניקים הבינו מהר ומצאו להם מענה, או שהם זועקים עכשיו שחייבים למצוא להם מענה. אם הצבא חפץ חיים, ואם אנחנו חפצי חיים, כדאי להפיק לקחים מיידית, ביחד עם המשוחררים, וליישם באופן מהיר. המלחמה הבאה עשויה להיות מעבר לפינה.
ברמה האסטרטגית, תקשיבו להם. הם מספרים איך הלחץ האמריקני משפיע על החיים עצמם, על חיים ומוות לפעמים. הם מדברים על המחסור השערורייתי בתחמושת, רואים איך ה"סיוע ההומניטרי" עובר ישירות לחמאס ומעניק לו זמן מלחמה יקר
בניגוד לכל מיני מכתבים ממוחזרים של "לשעברים" לעוסים, כאלה ששוב מטיפים כמה הממשלה כושלת וכמה חייבים ללכת לבחירות עכשיו, צומחים עכשיו מכתבים אחרים, כאלה שמדברים לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם. אלה מכתבים של שמות חדשים, צעירים יותר, מרעננים יותר, ענייניים הרבה יותר. דוגמה אחת היא מכתב שעליו חתמו כ־90 מג"דים וסמח"טים, שבו הם קוראים לרמטכ"ל להמשיך במערכה עד למיטוט חמאס וחיזבאללה. "אל תיתן לשום תחושת החמצה ופספוס להשתלט עלינו", הם כתבו, "המלחמה הזו כנראה תהיה ארוכה, ואנו מוכנים לכל משימה שתידרש".
מכתבים אחרים, שלא פורסמו פומבית, כמעט מתחננים שהדרג המדיני והצבאי הבכיר יידע לתרגם את הניצחונות הקרקעיים הטקטיים המשמעותיים לניצחון ברור ומוחץ, ברמה האסטרטגית הגדולה. הם לא רק מדברים בסיסמאות, אלא מפרטים איך עושים זאת. חזרת עזתים לצפון הרצועה היא דוגמה אחת. אותם הקצינים והמפקדים מבקשים מהרמטכ"ל לא לאפשר לתושבי עזה לחזור לביתם עד שהחטופים לא חוזרים הביתה. הם אלה שלחמו בשטח בשלושת החודשים האחרונים, ויש להם עומק ראייה משמעותי מאוד. הוא זה שיכול להביא ניצחון.
בעידן שבו כל אחד הוא מומחה אולפנים - הם הביטחוניסטים שחייבים להקשיב להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו