רוחות הסתיו מתחילות לנשוב בעדינות ומביאות איתן רוחות מבהילות יותר של מלחמה ואיום. האופוריה של קיץ הוודסטוק החברתי המלהיב מתחילה להרגיש פחות רלוונטית. ארדואן, אבו מאזן, אחמדניג'אד, טנטאווי ואפילו פוטין מתחילים לתפוס את תפקיד ה"באד גאי" במקום נתניהו, שטייניץ ואפילו אילן בן דב. אנחנו מגלים מחדש את הצורך להאמין במנהיגים שלנו וביכולתם להביא אותנו לחוף מבטחים ביטחוני וקיומי, ובאופן בלתי נמנע מבינים גם את הצורך שלנו לעמוד מאחוריהם לשם כך. המעבר החד הזה יוצר תחושה מעיקה של שבר, גם אם שבר צפוי מראש. כולם הרי דיברו על כך שהמצב הביטחוני הוא תמיד זה שמוריד מסדר היום כל דיון תרבותי וחברתי רציני במדינה שלנו. רק שהיו שחשדו שזה ייגמר בספין של המנהיגים שלנו, ולא של ארדואן. היתה הרגשה אמיתית בציבור של היווצרותו של דיון פנימי אמיתי על אופייה של המדינה, של היווצרותו של נרטיב ישראלי חדש, נרטיב אזרחי ותרבותי שיתחיל לאחות את הקרעים הקשים בחברה שלנו. 20 בספטמבר בא לנו לא טוב, הראש שלנו באמת לא נמצא בשאלות המדיניות-ביטחוניות. עובדה: תראו מי עלה לסיבוב השני בבחירות ליו"ר מפלגת העבודה... המקרא אומר שלפני יציאה למלחמה הכוהן הגדול מכריז "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו". המקרא מגלה רגישות למצב שבו ראשו של האדם אינו נמצא במלחמה אלא במקום אחר לחלוטין, בבית חדש, כרם חדש, אישה חדשה. בסופו של הקיץ הזה כולנו "איש אשר בנה בית חדש ולא חנכו", איש אשר הקים את ועדת טרכטנברג ועוד לא שמע את מסקנותיה. אבל אנחנו לא יכולים באמת לשוב לביתנו, אנחנו צריכים לפנות את הראש בעל כורחנו לשאלות המדיניות-ביטחוניות שנוחתות באופן פתאומי וצפוי מראש כאחד. על פי המקרא, החגים היהודיים מרוכזים בשתי תקופות בשנה, באביב (פסח ושבועות) ובסתיו (חגי חודש תשרי). החורף ורובו של הקיץ ריקים מחגים מהתורה (חנוכה ופורים הם חגים שתוקנו על ידי חכמים). הקיץ שטוף השמש וארוך הימים מקביל ליום, והחורף, שבו השמש נעדרת והימים מתקצרים, מקביל ללילה. האביב שבו מפציע הקיץ מקביל לזריחה, והסתיו שבו נכנסים אל החורף מקביל לשקיעה. החגים היהודיים, המועדים שבהם אנחנו מציינים את הזמן באופן מיוחד, מרוכזים אם כן בזמני המעבר. באביב ובסתיו , הזריחה והשקיעה של השנה. אנחנו מרגישים את משמעותו האמיתית של הזמן ברגעי המעבר הללו. בזריחה. בשקיעה. בזמני המעבר אנחנו נאלצים להרגיש שמשהו משתנה. הלילה מגיע. היום מאיר. אז אנחנו נעצרים ושמים לב שלא אנחנו אלה ששולטים בזמן ומנצלים אותו, אלא הוא שולט בנו, הוא באמת יוצר בנו שינויים. אנחנו נכנסים עכשיו לרגעי השקיעה של השנה. בקיץ הזה התמלאנו מחשבות חדשות, מעשים חדשים שזרעו בנו תקוות חדשות. הלילה הוא זמן שבו מתמעטות היצירה והמודעות, ואנחנו פשוט ישנים על המחשבות של היום. החגים הם הזמן שלנו לזרוע את הזרעים של כל הקיץ הזה באדמה ולתת להם לחלחל, להשריש ולצמוח לאורך החורף. החזרה המעגלית שלנו למקומות הישנים והלא כל כך אהובים - בעיות ביטחוניות, חרדה קיומית - לא צריכה להנמיך את רוחנו. הזמן הוא באמת מעגלי, ה"שנה" משקפת היחסים שלנו עם השמש ש"נשנים" פעם אחר פעם. פעם קרובים יותר ופעם פחות. הזמן הוא אמנם מעגלי, אך בראש השנה אנחנו מגלים שהמעגל שחוזר על עצמו מתחיל כל פעם מנקודה חדשה, גבוהה יותר, טובה יותר. אולי הסתיו הזה מביא איתו מעברים קשים מהיום אל הלילה, מההתחדשות החברתית אל מלחמות ההישרדות הישנות, אך אסור שהוא ילווה בתחושה של ייאוש והתפכחות. הזמן נוסע ואנחנו איתו. הכותב הוא רב ועיתונאי
