לנו נשאר רק הקבר

אני זוכר את הרגע הראשון שבו נודע לי שהבן שלי, אסף, היה על אוטובוס קו 37 בחיפה שפוצץ ב-5 במארס 2003. המכה לבטן, הפחד, החשש שהגרוע מכל קורה, השיתוק שפתאום אחז בי - כל אלה היו רגשות נוראיים שאיני מאחל לאף אחד.

כשהצלחתי שוב לנשום ולחשוב בצורה מסודרת, כשהתחלתי לעשות טלפונים נואשים לחברים של אסף, כשנסענו עם המשפחה וחבריו לבתי החולים לנסות למצוא אותו, התחלתי לעשות עסקאות עם אלוהים. הייתי מוכן לקבל את אסף בכל מצב. רציתי רק למצוא אותו חי ולא משנה באיזה מצב, נכה, פצוע, שרוף אבל חי. רציתי שיישאר לי משהו נושם, משהו שאוכל לחבק ולנשק ולאהוב. אני מדמיין שכך הרגישו גם נועם ואביבה שליט כשהודיעו להם שגלעד נחטף.

אני לא קיבלתי את שהתפללתי לו. בשלב כלשהו של המאבק נגד שחרור מחבלים כתבתי שאיני מקנא באביבה ובנועם, בחוסר הוודאות שלהם, בימים ובלילות שעוברים עליהם מבלי לדעת אם חם לו או קר לו, מה הוא אוכל ואיך הוא מרגיש. קיבלתי תגובות נזעמות מהורים שכולים שהיו מוכנים להתחלף עם אביבה ונועם שליט. הם יראו את הבן שלהם יום אחד ויוכלו לחבק אותו, אמרו לי. לנו יישאר רק הקבר הקר.

היום אני מבין עד כמה צדקו אלה שביקרו אותי. ביום שלישי יירד גלעד מהמטוס, נועם ואביבה יחבקו אותו, ינשקו אותו וייקחו אותו הביתה. אני אהיה צמוד לטלוויזיה, אתבונן בתמונות השמחות של משפחת שליט אך גם בתמונות הכואבות של האוטובוסים והמחבלים יוצאים לכיוון עזה, שבהם נמצאים גם רוצחיו של אסף. הם ינפנפו מהחלונות ואנחנו נכאב. אני ארגיש שוב את המכה לבטן, את הפחד ממה שעלול לקרות לילדיי החיים. אחשוש כי הגרוע מכל עוד עלול לחזור. ואז, כשאתאושש קמעה, אסתכל בתמונה של אסף על הקיר ואדע כי אני יכול לחבק רק מצבה קרה.

הכותב הוא אביו של אסף צור שנרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה ב-2003