ללמוד את הלקח

לאחר שהאבק ישקע, לאחר כל התהליך הארוך הקשה הזה שנמשך עבורי כבר יותר מעשור (ואני רק כמלווה, לא חוויתי זאת ישירות כקורבן), כדאי לקחת פסק זמן ולחשוב. לחשוב איך אנחנו, כחברה, יכולים להפיק את המירב כדי שנשים במקומות עבודה, בצבא ובחברה שלנו ירגישו בטוחות יותר. כיצד הן יפחדו פחות, לא יתביישו להתלונן ולא תהיה להן בעיה לדבר ולתאר את מה שעבר עליהן בקולן וללא טשטוש פניהן.

כדאי גם לחשוב איך אנו, הגברים, נהיה פחות אלימים, יותר רגישים ויותר אמפתיים לנשים בכלל ולנפגעות תקיפה מינית בפרט. לא פעם בכל התהליך הזה של "לדבר בשמה" של א' ניגשו אלי בעיקר גברים ואמרו ש"היא בטח רצתה את זה", "לא יכול להיות שהוא אנס אותה, היא בטח נהגה לפתות אותו", וגם - "אין אישה שלא רוצה".

על אישה שמגיעה למשרת ניהול בכירה, יש גברים הנוהגים להפיץ שקרים על המיטות שאותן עברה בדרך לקידום. אמנם התקדמנו מ"הטובים לטיס, הטובות לטייסים", אך עדיין יש לנו כמה מיתוסים לנפץ.

כבר עם היוולדנו, לילדה קונים בובה, שאיתה היא יכולה לדבר, לחבק ולנשק אותה ולהפגין כלפיה רגשות, ואילו לנו, הבנים, קונים משחקי מלחמה כוחניים, חרבות, רובים ועוד. גברים אינם נולדים אלימים. הם עוברים שינוי פסיכולוגי, חברתי ותרבותי שהופך אותם לכאלה.

לא פעם כמתבגרים, כשההורמונים שלנו התחילו לפרוץ, היינו נשבים בסטיגמות של "אין בחורה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת".

לנו, כחברה, יש משהו די סלחני כלפי "לקחת מין בכוח", בייחוד בין בני זוג שמכירים זה את זה בבית ספר, בצבא, במקום העבודה. למרות שמרבית מקרי האונס הם על ידי תוקף שהכיר את הקורבן היכרות מוקדמת, אנחנו מאוד אמפתיים לקורבנות אונס בסימטה חשוכה עם אלימות פיזית קשה, אבל במקרה של קצב - כמו שאמרו חלק מהאנשים בקריית מלאכי - הנשיא "לא אנס", הוא רק "דפק", והיא בטח "נהנתה".

ביום שבו נעבור את השינוי החברתי הרצוי, אני מאמין שאף אחד לא יצטרך לדבר בשמה של א', אלא א' תדבר בשמה, המלא, ללא בושה, בקולה וללא טשטוש תמונתה.

הכותב הוא מקורבה של א' ממשרד התיירות