חברת השפע שצמחה בחברה הישראלית כגידול פרא, על אף הטענות המתלוות לזעם המלאכותי המזויף של המחאה החברתית, שמה לה למטרה להגיע קרוב ככל האפשר לאולימפוס הנחשק של צרוך-כפי-יכולתך, ח-מו-ד-כפי-יכולתך, התפנק-ככל-יכולתך. או, במילה אחת: עוד. עוד מכל דבר. עוד מהסלולרי, עוד מהדיגיטלי, עוד מהכל. אם היינו חיים בעולם אידיאלי, המודל לחיקוי של החברה הישראלית לא היה האלפיון העליון ובעלי ההון, אלא שמואל בן ארצי ז"ל, אביה של שרה נתניהו, שממנו נפרדנו ביום שישי האחרון לאחר שהלך לעולמו בגיל 97. שמואל בן ארצי, מורה שחינך על פי רוחו דורות של תלמידים המתרפקים על זכרו בערגה, היה גם סופר שהחיה בעזרת המילים עולמות שנעלמו - החל מהעולם האקזוטי של נוברדוק, הישיבה הסגפנית בפולין שלפני המבול, דרך העליות הראשונות במושבות החקלאיות בשרון הבתולי. בן ארצי החל בתנופת הווידויים הרומנטית שלו בהיותו בן 90. כתיבתו נוקבת, חודרנית, ובה הוא מתחבר באורח פלא עם רגשות שפיעמו בו בהיותו לכל היותר בן 30. רק אדם אמיתי, צנוע, חיוני ורוחני כמוהו היה מסוגל להירתם למשימה כזאת. הוא היה אדם שחי על פי מה שהאמין בו: ציוני עד הסוף - הוא לא יצא את ארץ ישראל מאז עלה אליה - וברבות הימים גם דתי עד הסוף; וכתכונה משלימה, ומבחינתי גם הכרחית, הוא גם היה צמחוני, כמו הרב קוק, מורה הדרך של בנו חגי. הוא היה לא רק מודל לחיקוי, אלא סדנה רוחנית מהלכת, או בעברית שלבטח היתה לו לזרא: מגה מודל לחיקוי. אם החברה שלנו תהיה בצלמו ובדמותו של שמואל בן ארצי, אפילו רק בשיעור מזערי, דיינו.
